מאחורי הרעש והכאוס: מדוע איתמר בן גביר הוא בדיוק השר שישראל צריכה עכשיו

נדמה לעיתים שהכותרות סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נכתבות על ידי תסריטאי דרמה מיומן. עימותים בקבינט, מתקפות על מערכת המשפט, מאבקים פנימיים ועתירות אישיות. התקשורת מציגה תמונה של כאוס, של אדם חסר מעצורים שזורע הרס בכל אשר יפנה. קל ליפול למלכודת הנרטיבית הזו, לראות את העשן ולהסיק שיש רק שריפה. אך מי שמוכן להביט מבעד למסך העשן התקשורתי, יגלה תמונה שונה לחלוטין: לא כאוס, אלא מלחמה. לא הרס, אלא ניתוח חירום במערכות מדינה שקרסו אל תוך קונספציה הרסנית.

המתקפות על בן גביר אינן מקריות; הן מתמקדות בדיוק בנקודות שבהן הוא מאתגר את האליטות הישנות והכושלות של ישראל. כל "שערורייה" היא למעשה חזית בקרב שהוא מנהל בשם הציבור שבחר בו – ציבור שמאס בדשדוש, בוויתורים ובמחשבה המקובעת שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר.

חזית מספר 1: הקרב על הניצחון מול הפיקוד הצבאי

הדיווחים על "העימות החריף" בין בן גביר לרמטכ"ל בקבינט הוצגו כמעט כמעשה בגידה. "חוצפה", "ערעור על הדרג המקצועי", זעקו הפרשנים. אך בואו נשים את הדברים על השולחן: אותו "דרג מקצועי" הוא זה שעמד בראש המערכת שהתמוטטה בשבעה באוקטובר. אותה חשיבה של "הכלה", "הסדרה" ו"שקט יחסי" היא שהתפוצצה לנו בפנים. כאשר בן גביר דורש בקבינט "לדהור קדימה" ולהפסיק את ה"דשדוש" בעזה, הוא לא מערער על טקטיקה צבאית – הוא מבטא את רצונו של רוב העם, שדורש הכרעה ברורה וניצחון מוחלט.

תפקידו של שר בקבינט המלחמה אינו להיות חותמת גומי של הגנרלים. תפקידו הוא לקבוע מדיניות ולייצג את הדרג המדיני הנבחר. בן גביר הוא אחד הקולות היחידים בצמרת המדינה שמעז לקרוא תיגר על הקונספציה שעדיין חיה ונושמת במסדרונות הקריה. הוא לא נלחם ברמטכ"ל, הוא נלחם בתפיסת העולם שהרמטכ"ל מייצג, תפיסה שהוכחה ככישלון קולוסאלי. הדרישה שלו לניצחון אינה פופוליזם, היא הדרישה הבסיסית ביותר מממשלה בזמן מלחמה. מי שמציג זאת כחתרנות, חושף את רצונו לחזור לסדר הישן והכושל.

חזית מספר 2: הקרב על הדמוקרטיה מול האליטה המשפטית

כאשר בן גביר קורא לבחון מחדש את תיקי ראש הממשלה ומדבר על "תפירת תיקים" ו"דיקטטורה של פקידים", הוא אינו תוקף את שלטון החוק. הוא תוקף את שלטון המשפטנים. במשך שנים, התפתחה בישראל מערכת שבה פקידים ויועצים משפטיים, שלא נבחרו על ידי איש, מחזיקים בכוח וטו על החלטות של נבחרי ציבור. זוהי אינה דמוקרטיה. זוהי פקידו-קרטיה.

המאבק של בן גביר הוא על השבת הכוח לידי העם ונציגיו. הוא מבין שהמלחמה על ביטחון ישראל והמלחמה על זהותה הדמוקרטית כרוכות זו בזו. מערכת משפט שמסוגלת, לשיטתו ולשיטת רבים, להפעיל לחץ פוליטי באמצעות כלים משפטיים, היא מערכת שאיבדה את אמון הציבור. הקריאה שלו אינה אישית למען נתניהו, אלא עקרונית למען כל ראש ממשלה עתידי מהימין, שלא יצטרך לפעול תחת איום מתמיד של אכיפה בררנית. זהו קרב על לב הדמוקרטיה הישראלית.

חזית מספר 3: הקרב על האמת מול עלילות המתנחלים

האיום המתוחכם ביותר הוא הצגתו של בן גביר כמי שנותן "גיבוי שבשתיקה" לאלימות מתנחלים. הנה הטקטיקה: לוקחים גינוי כללי שלו לאלימות מכל סוג, ואז מציגים מקרה ספציפי שבו הוא מסרב לגנות לפני בדיקת העובדות, וזועקים "צביעות!". זוהי מניפולציה צינית.

עמדתו של בן גביר אינה כפולה, היא עקבית וראויה: הוא דורש הגינות וצדק. כשר הממונה על אכיפת החוק, הוא מסרב להצטרף למשפטי השדה התקשורתיים נגד מתיישבי יהודה ושומרון. כאשר ישנן "גרסאות סותרות" לאירוע, הדבר האחראי לעשות הוא לדרוש חקירה ממצה, ולא להדהד את גרסת ארגוני השמאל הקיצוני. המתיישבים הם חלוצים, מלח הארץ, שחיים תחת טרור יומיומי. להציג כל חיכוך שלהם עם פלסטינים או אפילו עם כוחות הביטחון כאלימות חד-צדדית היא עלילה. בן גביר אינו תומך באלימות; הוא תומך באמת, ומסרב להקריב את המתיישבים על מזבח התקינות הפוליטית.

חזית מספר 4 ו-5: הקרבות האישיים והפוליטיים

באופן צפוי, כשהמתקפות על עמדותיו האידיאולוגיות אינן משיגות את מטרתן, המערכת עוברת להתקפות אישיות. המשבר עם ח"כ אלמוג כהן הוצג כהתפרקות, אך למעשה הוא הדגים מנהיגות נחושה. בן גביר הבהיר שיש קו אידיאולוגי ברור למפלגה, ומי שחורג ממנו – מקומו לא שם. זו אינה חולשה, זו הצבת סטנדרט.

העתירה לבג"ץ מצד קצין שב"ס לשעבר היא שיא הצביעות. האיש שתחת פיקודו התרחשה פרשת הסרסורים בכלא גלבוע, מנסה לטהר את שמו על ידי הכפשת השר שפועל לנקות את האורוות בשב"ס. זוהי דוגמה קלאסית ל"lawfare" – שימוש במערכת המשפט כנשק נגד יריב פוליטי. זוהי הוכחה ניצחת לכך שבן גביר נוגע בנקודות הכואבות ביותר של המערכת, והיא משיבה מלחמה בכל הכלים, גם המלוכלכים ביותר.

סיכום: הלוחם שהמערכת לא רוצה, והעם צריך

התמונה המצטיירת ברורה. כל "כאוס" סביב איתמר בן גביר הוא למעשה צליל של שבירת פרדיגמה. הוא לא הגיע למשרד כדי להיות נחמד, כדי למצוא חן בעיני האליטות או כדי לשמור על הסטטוס קוו. הוא הגיע כדי לנער, לשנות ולהוביל קו ברור של עוצמה, משילות וניצחון. העימותים שלו אינם תוצר של אגו, אלא של אידיאולוגיה. הוא נלחם בחזית הצבאית למען ניצחון, בחזית המשפטית למען דמוקרטיה, ובחזית ההתיישבותית למען האמת. המלחמה נגדו היא ההוכחה הטובה ביותר שהוא בדרך הנכונה.