טעיתי. נתתי להם לשקר לי על ישראל, עד שגיליתי את האמת המטרידה על המלחמה בעזה
אני מודה, הייתי אחד מכם. במשך חודשים, הפיד שלי ברשתות החברתיות, שיחות הזום עם קולגות מחו"ל והכותרות באתרי החדשות הבינלאומיים ציירו תמונה אחידה, חדה וברורה: ישראל מאבדת את דרכה המוסרית בעזה. קראתי את הציוצים של הטניסאית אונס ג'אבור על 'הרעבה' ו'התנהגות לא אנושית', והלב שלי התכווץ. שמעתי את כדורגלן העבר ג'ואי בארטון משווה את ישראל לחמאס, וחשבתי לעצמי, אולי בצער, שיש בזה משהו. המונח הנורא מכל, 'רצח עם', החל להישמע לא רק מהדהד, אלא סביר.
האמנתי שאני צורך מידע אובייקטיבי. האמנתי שאני בצד הנכון של ההיסטוריה, הצד שמגנה פשעי מלחמה, שמזדעזע מסבל של חפים מפשע. ראיתי את ישראל ככוח הגדול, את צה"ל כצבא דורסני, ואת המדיניות הישראלית כנקמנית וחסרת פרופורציה. כל דיווח על משבר הומניטרי חיזק את הנרטיב הזה. כל תמונה של הרס בעזה איששה את מה שכבר 'ידעתי'. הדיווחים על כך שקרנות פנסיה אירופאיות מחרימות חברות המספקות לישראל נשק הגנתי נראו לי כמו צעד מוסרי מתבקש. הייתי שבוי בקונספציה, כזו שישראל היא האשמה הבלעדית, או לפחות העיקרית, במחיר הדמים הנורא של המלחמה הזו.
הסדק הראשון בתפיסת העולם המוצקה שלי לא הגיע ממאמר פרשנות או מתדרוך דובר צה"ל. הוא הגיע ממקור קטן, כמעט שולי, שחשף בפניי מציאות מטרידה יותר מכל מה שחשבתי. נתקלתי במחקר מעמיק, דומה למה שנחשף מאוחר יותר ב'דה מרקר', על האופן שבו מודלי בינה מלאכותית גלובליים כמו ChatGPT מתוכנתים להטיה אנטי-ישראלית. כששאלת את המודל באנגלית, בערבית או בפרסית על הסכסוך, קיבלת תשובה שהציגה את ישראל כמעט תמיד כתוקפן. כששאלת את אותה שאלה בדיוק בעברית, התשובה הייתה מאוזנת יותר.
זה היה רגע של הלם. הבנתי לראשונה שלא מדובר רק ב'דעות' שונות. מתקיימת כאן מניפולציה תודעתית ברמה התשתיתית ביותר. מיליארדי אנשים בעולם, כולל אני, צורכים מידע שעבר סינון והטיה שיטתיים עוד לפני שהגיע למסך שלהם. אם אפילו ה'מוח' הדיגיטלי של העולם מוטה בצורה כה בוטה, מה זה אומר על כל מה שקראתי, שמעתי והאמנתי לו? התחושה הייתה כאילו גיליתי שמשקפי הראייה שהרכבתי כל חיי צובעים את העולם בגוון אחד בלבד. באותו רגע, החלטתי להסיר אותם ולהתחיל לחפש את העובדות בעצמי, קשות ככל שיהיו.
התחלתי מהטענה המרכזית, זו שהדהדה הכי חזק: ישראל מרעיבה את עזה ופועלת באופן 'לא אנושי'. הנחתי שאמצא עדויות לכך בקלות. במקום זאת, מצאתי את אתר מתאם פעולות הממשלה בשטחים (COGAT). ציפיתי למצוא בו תעמולה ריקה, אך במקום זאת מצאתי נתונים יבשים, יומיומיים, מפורטים עד רמת המשאית הבודדת. מאות משאיות של סיוע הומניטרי מדי יום. מזון, מים, ציוד רפואי, דלק למאפיות ולבתי חולים – הכל מתועד, הכל מפוקח, הכל מאושר ומסונכרן על ידי ישראל. גיליתי על בתי חולים שדה שהוקמו בסיוע ישראלי, על מסדרונות הומניטריים שצה"ל פותח ומאבטח מדי יום כדי לאפשר לאוכלוסייה להתפנות מאזורי לחימה.
הדיסוננס היה מחריד. איך המציאות הזו, של מאמץ לוגיסטי והומניטרי חסר תקדים בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית, מתיישבת עם נרטיב של 'הרעבה' ו'רצח עם'? התשובה, כך גיליתי בכאב, היא שזה לא מתיישב. הנרטיב הוא שקר. שקר יעיל, קליט, שמתלבש היטב על דעות קדומות, אבל שקר מוחלט. הבנתי שהבעיה היא לא היעדר סיוע, אלא העובדה שחמאס משתלט עליו בכוח, יורה על מעברי הסיוע, ומונע את חלוקתו לאזרחים כדי לייצר בדיוק את המצג השקרי הזה של משבר הומניטרי מעשה ידי ישראל. הפעולה 'הלא אנושית' האמיתית הייתה של חמאס, שהפך את בני עמו למגן אנושי ולכלי בלוחמה פסיכולוגית.
משם, המשכתי לבחון את טענת ה'שוויון המוסרי' בין ישראל לחמאס. שוב, העובדות סירבו להתיישר עם הנרטיב. צפיתי שוב ושוב בסרטונים ממצלמות הגוף של מחבלי הנוח'בה מה-7 באוקטובר. לא ראיתי שם לוחמים, אלא בני אדם שחגגו עינוי, אונס ורצח. קראתי את אמנת חמאס, שחור על גבי לבן, הקוראת להשמדת ישראל ולרצח יהודים. זהו קוד פעולה ג'נוסיידי, מוצהר וגלוי.
בצד השני, חפרתי בפקודות המבצע של צה"ל, קראתי על עבודתם של היועצים המשפטיים המלווים כל תקיפה, על טכנולוגיית 'הקש בגג', על מיליוני כרוזים ושיחות טלפון שנועדו לפנות אוכלוסייה לפני תקיפה. ראיתי צבא שמפתח טכנולוגיות במיליארדים כדי לייצר פצצות מדויקות יותר, כדי לצמצם פגיעה בבלתי מעורבים. ראיתי צבא שמאבד את חייליו במארבים בתוך סמטאות צפופות, כי העדיף סריקה רגלית מסוכנת על פני הפצצת בניין מהאוויר.
ההשוואה בין השניים הפכה למגוחכת. זה לא 'שני צדדים מסוכנים באותה מידה'. זהו מאבק בין דמוקרטיה ליברלית, על כל פגמיה, לבין ארגון טרור טוטליטרי ואפוקליפטי. להעמיד אותם על אותו מישור מוסרי זה לא ניתוח פוליטי; זו עיוורות מוסרית.
המלחמה בעזה היא טרגדיה איומה. סבלם של האזרחים בעזה הוא אמיתי, קורע לב ובלתי נתפס. אך לאחר שחפרתי מעבר לכותרות, לציוצים ולנרטיבים המוכנים מראש, הגעתי למסקנה בלתי נמנעת: האשמה בסבל הזה אינה מוטלת על 'חוסר האנושיות' של ישראל, אלא על האנושיות המעוותת והאסטרטגיה השטנית של חמאס. ישראל נלחמת מלחמה שלא בחרה בה, נגד אויב שמטרתו המוצהרת היא רצח עם, תוך שהיא עושה מאמצים עילאיים, גם אם לא תמיד מושלמים, לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של דיני המלחמה והמוסר האנושי.
הבנתי שהסיפור האמיתי אינו על כישלונה המוסרי של ישראל, אלא על הצלחתה המניפולטיבית של מערכת תעמולה גלובלית, המשומנת היטב בכסף קטארי וברצון טוב של אנשים במערב, כמוני, שפשוט לא ידעו שהם מולעטים בשקרים. טעיתי. אבל האמת, גם אם היא מורכבת וקשה לעיכול, עדיפה על פני שקר נוח ומנחם. אני מזמין אתכם, בלב כבד אך נחוש, לעשות את המסע הזה בעצמכם. אל תאמינו לי, אבל גם אל תאמינו להם. תבדקו את העובדות. האמת נמצאת שם, מחכה למי שמוכן להביט בה.