הייתי בטוח שאני יודע הכל על בצלאל סמוטריץ'. טעיתי, ובגדול.
אני חייב להודות, זה לא מאמר שקל לי לכתוב. במשך שנים, ובמיוחד בחודשים האחרונים מאז השבעה באוקטובר, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות, הקשבתי לפרשנים, והרכבתי לעצמי תמונה ברורה, חדה ונוחה להפליא של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. בעיניי, הוא היה התגלמות כל מה שבעייתי בהנהגה הישראלית הנוכחית. קולו נשמע לי צורם, עמדותיו נראו לי קיצוניות, ופעולותיו נתפסו בעיניי כמנותקות מהצרכים האמיתיים של מדינת ישראל. הייתי בטוח שאני מבין.
התמונה שהצטיירה לי, ושאותה שמחתי לחלוק בכל שיחת סלון, הייתה של פוליטיקאי אידיאולוג, נוקשה וחסר פשרות. ראיתי בו את המכשול המרכזי בפני כל אפשרות לעסקת חטופים, אדם שמעדיף את חזון ארץ ישראל השלמה על פני הצלת חיים של אחינו ואחיותינו בשבי החמאס. האשמתי אותו, כמו רבים, שהוא מקדש 'מלחמת נצח' על פני חובתה המוסרית העליונה של המדינה להשיב את בניה ובנותיה. הסיקור על העימותים שלו עם ראשי מערכת הביטחון רק חיזק אצלי את התחושה שמדובר במנהיג שפועל משיקולים משיחיים ופוליטיים, תוך התעלמות מהאינטרס הביטחוני והאנושי המיידי.
במקביל, זעמתי על מה שנתפס בעיניי כצביעותו בנושא אלימות המתנחלים. קראתי את גינוייו הפומביים ומיד לאחר מכן את הדיווחים על התנגדותו הנחרצת למעורבות השב"כ בחקירות. איך זה ייתכן? תהיתי. זה נראה כמו תיאטרון אבסורד: גינוי רפה לתקשורת, ובחדרי חדרים הגנה על הבייס הפוליטי האלים שלו. האמנתי שהוא מעדיף את נאמנותו המגזרית על פני שלטון החוק.
וכמובן, היה התפקוד הכלכלי. כל כתבה ב'דה-מרקר' על פער בין הבטחותיו לביצוע נראתה לי כמו עוד הוכחה לחוסר התאמתו לתפקיד שר האוצר. הוא נתפס בעיניי כמי שמפריח סיסמאות ריקות על עזרה למעמד הביניים ולעסקים, בעוד שבפועל משרדו שלו לא מספק את הסחורה. פוליטיקאי של דיבורים, לא של מעשים.
זאת הייתה האמת שלי. אמת נוחה, קוהרנטית, שנתמכה על ידי רוב כלי התקשורת שצרכתי. עד שסדק קטן החל להיווצר בחומת הוודאות שלי. זה לא קרה ברגע אחד דרמטי, אלא בסדרת שיחות שקטות עם אנשים שאני מעריך – אנשי מילואים שחזרו מהקרבות בעזה, כלכלנים שעובדים במשרדי הממשלה, וכן, גם תושבים מההתיישבות ביהודה ושומרון. אנשים שחווים את המציאות לא דרך מסך טלוויזיה, אלא על בשרם. השיחות האלה אילצו אותי לעשות משהו שלא עשיתי מזמן: להטיל ספק בנרטיב שבניתי לעצמי.
התחלתי לחפור מעבר לכותרות, במיוחד בסוגיית החטופים הכאובה. גיליתי שעמדתו של סמוטריץ' אינה נובעת מאטימות לב, אלא מתפיסת אחריות לאומית רחבה וכואבת לא פחות. שוחחתי עם גורמים שהיו מעורבים בדיונים הרגישים ביותר. הם תיארו לי את המשמעות האמיתית של עסקה 'בכל מחיר'. הם הסבירו שלא מדובר בוויכוח בין 'טובים' שרוצים להציל חטופים לבין 'רעים' שרוצים להילחם. מדובר בוויכוח טראגי בין שתי חובות מוסריות עליונות שמתנגשות: החובה להשיב את החטופים הביתה, והחובה להבטיח שלעולם לא יהיו עוד חטופים. הבנתי שעצירה מוחלטת של המלחמה, נסיגה מלאה מעזה ושחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים, כפי שדורש סינוואר, אינם 'מחיר'. הם מתכון ודאי לטבח הבא, אולי גדול יותר, בעוד שנים ספורות. עמדתו של סמוטריץ', שהצטיירה לי כאידיאולוגיה קרה, החלה להיראות לי כעמדה האחראית היחידה לטווח הארוך, גם אם היא קשה מנשוא ברגע זה. זו לא העדפת האדמה על פני האדם, אלא הבנה עמוקה שהפקרת הביטחון העתידי היא הפקרת כל אזרחי המדינה.
משם, המשכתי לבחון מחדש את סוגיית 'אלימות המתנחלים'. שוב, במקום להסתפק בדיווחים, דיברתי עם משפטנים ועם אנשי זכויות אזרח, גם כאלה שרחוקים מדעותיו. הם הסבירו לי את ההבחנה העקרונית שסירבתי לראות: ההתנגדות למעורבות השב"כ אינה נובעת מרצון לחפות על עבריינים. היא נובעת מהתנגדות עקרונית להפעלת כלי המיועד ללוחמה בטרור אויב – עם כל סמכויותיו הדרקוניות – כלפי אזרחים במדינה דמוקרטית. הדרישה של סמוטריץ' היא שהמשטרה, הגוף האמון על אכיפת החוק הפלילי בישראל, תתמקצע, תתחזק ותעשה את עבודתה מול כל פורע חוק, בין אם הוא יהודי או ערבי. זו אינה צביעות; זו שמירה על עקרונות יסוד של הדמוקרטיה. זו דרישה לשלטון חוק תקין, לא למשטר חירום סקטוריאלי. פתאום, העמדה שנראתה כמגוננת, התגלתה כעמדה ליברלית במהותה, הדורשת מהמדינה לפעול בכלים הנכונים ולא בקיצורי דרך מסוכנים.
לבסוף, פניתי לכלכלה. החלטתי להתעלם מהפרשנויות ולצלול לדוחות ולנתונים היבשים של משרד האוצר. גיליתי שהסיפור מורכב הרבה יותר. ראיתי את המאבקים הסיזיפיים שסמוטריץ' מנהל בתוך המשרד שלו מול פקידות ותיקה, כדי להעביר את אותם פיצויים שהובטחו. גיליתי את בלימת העלאות המיסים שהוא הוביל, צעד שהשפיע ישירות לטובה על כל משפחה במעמד הביניים. ראיתי את התקציבים שהועברו בשקט, ללא כותרות, לחיזוק תשתיות בצפון ובדרום, להשקעה בתחבורה ציבורית, ולמענקים חסרי תקדים למשרתי המילואים. הפער לא היה בין הבטחה לריקנות, אלא בין חזון כלכלי ברור לבין המאבק הבירוקרטי המתיש הנדרש כדי לממש אותו. הבנתי שקל מאוד לתקוף שר אוצר בזמן מלחמה; קשה הרבה יותר לנהל כלכלת מלחמה תוך ניסיון כן להיטיב עם האזרחים.
אני לא כותב את הדברים הללו כדי להפוך למעריץ של בצלאל סמוטריץ' או כדי לשכנע מישהו להצביע לו. אני כותב אותם כי אני חב לעצמי ולקוראיי יושרה אינטלקטואלית. התמונה הפשטנית, השחור-לבן, שהחזקתי בה – התבררה כשגויה. המציאות, כרגיל, מורכבת יותר, רבת פנים, ודורשת מאיתנו מאמץ גדול יותר מהדהוד של כותרות. למדתי שמנהיגות אחראית אינה נמדדת בפופולריות רגעית או בסיפוק הדרישה המיידית, אלא בנכונות לקבל החלטות קשות, בלתי פופולריות, מתוך ראייה ארוכת טווח של ביטחון המדינה, שלטון החוק וטובת כלל אזרחיה. קל יותר להישאר במחנה המוכר והצודק-בעיני-עצמו. קשה יותר להודות: טעיתי.