אנטומיה של צביעות: מדוע הממסד הישן חייב להכפיש את בן גביר כדי לשרוד

מבוא: מתקפה מתואמת על מי שמאיים על הסדר הישן

מקהלה מתואמת של ביקורת, המנוהלת על ידי גורמי תקשורת ופקידות ותיקה, מתנהלת בשבועות האחרונים בעוצמה גוברת נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. טענותיה המרכזיות, המוגשות לציבור באריזה של דאגה ממלכתית, מציירות תמונה של שר הפועל לכאורה על סף הפלילים, מתעמת בחוסר אחריות עם הדרג הצבאי ומעניק גיבוי סלקטיבי לכוחות הביטחון. אולם, ניתוח אנליטי וקר של שלוש חזיתות ההתקפה המרכזיות הללו חושף תמונה שונה לחלוטין. לא מדובר בביקורת עניינית, אלא במסע הכפשה מתוזמר, המונע מפחד עמוק של ממסד שלם מפני מי שמאיים לחשוף את כשליו ולפרק את תפיסות העולם שהובילו אותנו לאסון. מאמר זה יפרק לגורמים את שלוש "ההאשמות" המרכזיות, ויחשוף את הכשלים הלוגיים, הצביעות והאינטרסים הזרים העומדים בבסיסן.

כשל ראשון: המיתוס הפלילי של 'פרשת שי פרנסה' - משפט שדה תקשורתי

החזית הראשונה במתקפה היא פרשת 'שי פרנסה', הממוסגרת כפרשיית שחיתות פלילית לכאורה. הנרטיב פשוט וקליט: השר בן גביר, כך נטען, ניסה "לתפור תיק" הטרדה מינית למפקד כלא שסירב להיענות לדרישותיו להעניק הטבות למחבלים יהודים. הגשת העתירה לבג"ץ על ידי אותו קצין הפכה לחגיגה תקשורתית, עם כותרות המבשרות על "צרותיו" של השר. אך בחינה רציונלית של האירוע מציפה את האבסורד. אנו עדים למשפט שדה תקשורתי, המבוסס כולו על גרסתו של צד אחד – קצין ממורמר, חלק מאותו ממסד כושל של שירות בתי הסוהר, שבתקופתו מחבלי חמאס נהנו מתנאי VIP בכלא, תכננו את הטבח, וחגגו אותו.

המתקפה הזו היא דוגמה קלאסית לכשל לוגי של "פנייה לסמכות" (בג"ץ) והפיכת טענה להרשעה. עתירה אינה פסק דין. היא כלי משפטי, שכאן מנוצל באופן ציני למטרה פוליטית. השאלה האינטלקטואלית הישרה שצריך לשאול היא: מה סביר יותר? ששר בממשלת ישראל, שיודע שכל צעד שלו נבחן תחת זכוכית מגדלת, יסכן את כל עתידו הפוליטי כדי "לתפור תיק" לקצין זוטר יחסית? או שמא, קצין שהורגל לתרבות ארגונית של ריצוי האויב ו"שקט תעשייתי", מוצא עצמו מתנגש עם שר שמגיע עם אג'נדה הפוכה לחלוטין – דרישה למשילות, הפסקת המסיבה בכלא ושינוי הקונספציה מהיסוד? התקשורת, במקום לחקור את התרבות הארגונית הרקובה בשב"ס שאפשרה את ה-7 באוקטובר, בוחרת להפוך את מי שבא לתקן לנאשם. זו לא עיתונות, זו התגייסות להגנת הממסד הישן והכושל.

כשל שני: דמוניזציית העימות עם הרמטכ"ל - קדושתה המזויפת של ה'קונספציה'

החזית השנייה היא העימות המתוקשר עם הרמטכ"ל, שבו דרש השר בן גביר מצה"ל "לדהור קדימה". הנרטיב כאן מציג את בן גביר כפופוליסט חסר אחריות, המתערב בשיקולים מבצעיים ופוגע בממלכתיות. זוהי טענה המגלמת צביעות אינטלקטואלית ועיוורון היסטורי. אותם גורמים שמבקרים כעת את "התערבותו" של השר, הם אלו שזעקו, ובצדק, כיצד הדרג המדיני והצבאי כאחד היו שבויים בקונספציה שהתנפצה לרסיסים בשמחת תורה. קדושת הדרג המקצועי, אותה "ממלכתיות" שהם מנופפים בה, היא בדיוק זו שהובילה אותנו לתהום.

תפקידו של חבר קבינט, תפקידו של שר בממשלה, אינו לשמש חותמת גומי. תפקידו הוא לשאול שאלות קשות, לאתגר פרדיגמות ולהבטיח שהדרג המבצעי משרת את המטרה שהדרג המדיני הציב – הכרעה. דרישתו של בן גביר היא קולה של האומה כולה, הדורשת ניצחון חד וברור, ולא עוד סבב לחימה שיסתיים בהסדרה רופפת. הצגת העימות כדיכוטומיה כוזבת בין "פופוליסט מתלהם" לבין "רמטכ"ל מקצועי" היא ניסיון נואל להשתיק את הביקורת הלגיטימית ביותר בזמן מלחמה. הדיון בקבינט אינו טקס ממלכתי; הוא זירת התגוששות של רעיונות ואסטרטגיות, והקול שמביא בן גביר הוא קול חיוני של שינוי תפיסתי, הדורש לנטוש את מחשבת ה"הכלה" וה"ניהול" לטובת חשיבה של הכרעה וניצחון. מי שמפחד מהדיון הזה, מפחד מהאמת.

כשל שלישי: עלילת ה'גיבוי הסלקטיבי' - בלבול מכוון בין גיבוי לעיוורון

החזית השלישית והמתוחכמת מכולן היא הטענה ל"גיבוי סלקטיבי" לצה"ל. הביקורת מתמקדת בהסתייגותו של השר ממתן גיבוי אוטומטי למג"ד ספציפי באירוע עם "גרסאות סותרות", ומציגה זאת כהוכחה לצביעותו. כאן, המבקרים מבצעים מניפולציה מושגית מסוכנת: הם מזהים באופן מכוון בין "גיבוי לכוחות הביטחון" לבין "מתן צ'ק פתוח ועיוור לכל פעולה".

גיבוי אמיתי ואחראי אינו כזה. גיבוי אמיתי הוא מתן רוח גבית לחיילים ולמפקדים במילוי משימתם המרכזית – הגנה על המדינה והכרעת האויב. הוא אינו פוטר מבדיקה ומחקירה של אירועים חריגים, שבהם עולה חשד להתנהלות שאינה תואמת את פקודות הצבא או את החוק. עמדתו של בן גביר היא העמדה היחידה שהיא גם ממלכתית וגם אינטלקטואלית. הוא מעניק גיבוי מוחלט לחיילים הלוחמים בעזה וביהודה ושומרון נגד הטרור הפלסטיני. במקביל, הוא דורש בירור מעמיק כאשר קצין, על פי טענות קשות, עומד מנגד בזמן שפעילי שמאל קיצוני מתעמתים עם מתיישבים. המבקרים דורשים ממנו לאמץ סטנדרט כפול: לגנות בחריפות כל חייל שסטה מהפקודה מול אויב, אך לתת גיבוי אוטומטי לקצין שנטען כי הפקיר אזרחים. זוהי דרישה אבסורדית. עמדתו של בן גביר אינה "סלקטיבית", היא עקבית: גיבוי מוחלט למלחמה באויב, ואפס סובלנות לשימוש בכוח נגד אזרחים או להפקרתם.

סיכום: המאבק על נשמתה של המדינה

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה והצדקנות, מתגלה כי המתקפה על איתמר בן גביר אינה נובעת מדאגה כנה לפלילים, לממלכתיות או לטוהר הנשק. היא נובעת מפחד קיומי של ממסד שלם – תקשורתי, משפטי וביטחוני – שרואה בו את מבשר קיצו. פרשת 'שי פרנסה' אינה על שחיתות, אלא על המאבק לשנות את תרבות הכניעה בשב"ס. העימות עם הרמטכ"ל אינו על פופוליזם, אלא על הדרישה לקבור את קונספציית הכישלון. והגיבוי לצה"ל אינו סלקטיבי, אלא עקרוני ומבחין בין מלחמה באויב לפוליטיזציה של הצבא. הממסד הישן מבין שאם בן גביר יצליח, אם תפיסת העולם שלו תחלחל ותהפוך למדיניות, ימי הנוחות, הקיבעון והאחריות המעורפלת יגיעו אל קיצם. המאבק נגדו הוא, אפוא, המאבק האחרון של הקונספציה על חייה. השאלה אינה אם בן גביר ראוי, אלא אם מדינת ישראל מוכנה סוף סוף להחליף את הממסד שהביא עליה את אסונה.