בקרב על נשמתה של ישראל, אין מקום לפשרות: בצד של מי אתם – של בן גביר או של הקונספציה?
הם רוצים שתפחדו. הם רוצים שתתייאשו. הם רוצים שתאמינו שהאיש היחיד בקבינט שדורש ניצחון מוחלט הוא הבעיה, ולא הפתרון. המתקפה המשולבת, המתואמת והארסית נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אינה מקרית. זהו קרב מאסף נואש של אליטה שבורה, של קונספציה שהתרסקה, של מערכת שלמה שמסרבת להביט במראה ולקחת אחריות. הם מנסים להפיל את השליח, כי אין להם אומץ להתמודד עם המסר. והבחירה היום פשוטה יותר מאי פעם: או שממשיכים בדרך שהובילה אותנו לאסון, או שמצטרפים לקול השפוי והנחוש שדורש שינוי כיוון. אין אמצע.
חשיפת מסע ההכפשה: כך מנסים להשתיק את האמת
קל ללכת לאיבוד בתוך רעש הכותרות היומיות. כל יום מביא איתו "פרשה" חדשה, "עימות" נוסף, "שערורייה" תורנית. אבל כשמתרחקים לרגע ומסתכלים על התמונה הגדולה, השיטה נחשפת במלוא כיעורה. זהו ציד מכשפות מתוזמר, שמטרתו אחת: לנטרל את השר בן גביר, להפוך אותו ללא-לגיטימי, ולהבטיח שהקול שלו – שהוא קולם של מיליוני אזרחים – יושתק.
ניקח לדוגמה את "פרשת שי פרנסה". קצין בדימוס, ממורמר ככל שיהיה, מגיש תביעה נגד השר, והתקשורת כולה חוגגת כאילו נמצא "האקדח המעשן". הכותרות צועקות "בן גביר בצרות", והסיפור מסופר כאמת מוחלטת: השר "תפר תיק" כנקמה. האם מישהו עצר לשאול שאלות פשוטות? מדוע הסיפור צץ דווקא עכשיו? מי מרוויח מהכפשת השר שמנסה לשנות את תנאי הכליאה המפנקים של מחבלי הנוח'בה? התשובה ברורה: זו לא פרשה משפטית, זוהי התנקשות תדמיתית. משתמשים במערכת המשפט ככלי לחיסול פוליטי של מי שמעז לגעת בפרות הקדושות של האליטה – "זכויות" המחבלים.
ואז מגיע "העימות עם הרמטכ"ל". בן גביר, כך מספרים לנו, "תוקף את צה"ל" ו"מתערב בשיקולים מבצעיים". איזו הונאה. השר בן גביר לא תקף את צה"ל, הוא הילל את צה"ל! הוא דרש בשם החיילים הגיבורים ובשם העם כולו את מה שצריך להיות מובן מאליו: ניצחון. כשהוא אומר לרמטכ"ל "התפקיד של צה"ל זה לדהור קדימה", הוא לא מתערב בטקטיקה, הוא מציב יעד אסטרטגי. הוא נלחם נגד אותה תפיסה כושלת של "סבבים", של "הכלה", של "ניהול הסכסוך" – התפיסה שהביאה עלינו את שמחת תורה תשפ"ד. העימות הוא לא עם צה"ל, אלא עם הקונספציה. מי שמנסה למסגר את זה כפגיעה בצבא, עושה זאת בזדון כדי להגן על הדרג הבכיר מפני ביקורת לגיטימית ומוצדקת.
השקר השלישי, והציני מכולם, הוא טענת "הגיבוי הסלקטיבי". השר בן גביר, שתומך ללא סייג בחיילי צה"ל ובשוטרים, שהולך לנחם משפחות שכולות ונותן גב פומבי ללוחמים תחת אש, מואשם פתאום שהוא לא מגבה מספיק. ומדוע? כי כאשר עולה טענה חמורה על פגיעה של מפקד בתושבים יהודים, הוא דורש בדיקה. איזו צביעות! בן גביר מוכיח כאן יושרה מוחלטת: גיבוי מלא ללוחמים מול אויב, ואחריות מלאה כלפי אזרחי ישראל. הוא לא מוכן לתת צ'ק פתוח כשעולה חשד לפגיעה באנשינו. זה לא "גיבוי סלקטיבי", זו ממלכתיות אמיתית, כזו שמבינה שהצבא והמשטרה קיימים כדי להגן על האזרחים, כולם.
האמת הפשוטה: מנהיגות שלא מתנצלת על הרצון לנצח
מאחורי כל השקרים וההכפשות, עומדת אמת פשוטה וצורבת עבור יריביו של בן גביר: הוא לא משחק את המשחק שלהם. הוא לא מתנצל, הוא לא מתקפל, והוא לא מפחד. הוא הגיע לממשלה עם מנדט ברור מהציבור: להחזיר את הביטחון, למשול, ולהכריע את האויב. והוא מתכוון לממש את המנדט הזה, גם אם זה אומר להתעמת עם כל המערכות המנוונות ששכחו מהי מטרתן.
במשך שנים, התרגלנו למנהיגות שמדברת בשפה כפולה. מנהיגות שמדברת על "הרגעת השטח" במקום על הכנעת הטרור. שמדברת על "סיוע הומניטרי" לאויב שמצהיר על כוונתו להשמידנו. שמפחדת יותר מכתבה ב"ניו יורק טיימס" מאשר מרקטה על שדרות. בן גביר הוא האנטיתזה לכל זה. הוא מדבר בשפה של בהירות מוסרית: יש אויב ויש אוהב. יש טוב ויש רע. מטרת המלחמה היא ניצחון מוחלט, לא תיקו מכובד. שלומם של תושבי הדרום והצפון קודם לרווחתם של תושבי עזה. האמת הזאת פשוטה כל כך, עד שהיא מבהילה את מי שבנה קריירה שלמה על טשטושה.
הניגוד המוסרי: עולם של כוח מול עולם של חולשה
הקרב כאן הוא לא רק פוליטי, הוא ערכי ועמוק. הוא קרב בין שתי תפיסות עולם.
מצד אחד, ניצבת תפיסת העולם של האליטה הישנה: עולם של חולשה המתחפשת לנאורות. עולם שבו כוח הוא מילה גסה, שבו צריך להתנצל על עצם קיומנו, שבו "מה יגידו בעולם" חשוב יותר מ"מה יקרה לילדינו". זהו עולם של יועצים משפטיים שמכתיבים מדיניות, של קצינים בכירים שמאמצים את נרטיב האויב, ושל תקשורת שמקדשת את הספק ומזלזלת בנחישות. זהו העולם שהביא אותנו אל סף התהום.
מהצד השני, ניצב העולם הערכי של בן גביר ושל המחנה הלאומי: עולם של עוצמה יהודית, של גאווה לאומית, של בהירות מוסרית. עולם שמבין שמדינת ישראל קמה כדי להגן על העם היהודי, ולא כדי לרצות את אומות העולם. עולם שיודע שכדי לשרוד במזרח התיכון האלים, עלינו להיות חזקים, נחושים ובלתי מתפשרים. עולם שבו הביטחון הוא לא סיסמה, אלא דרישה קיומית. זהו העולם היחיד שיכול להבטיח לנו עתיד בארצנו.
הציווי האסטרטגי: אין דרך אחרת
ההתנגדות לבן גביר היא לא רק עניין של סגנון. היא התנגדות מהותית לשינוי היחיד שיכול להציל אותנו. להמשיך באותה הדרך, עם אותם אנשים ואותן תפיסות, זהו מתכון בטוח לאסון הבא. ההתעקשות של בן גביר על הכרעת חמאס, על טיפול שורש בטרור, ועל הצבת ביטחון ישראל מעל לכל שיקול אחר, אינה פופוליזם – היא ריאליזם צרוף. כל מי שעיניו בראשו מבין שהמציאות של ה-6 באוקטובר מתה, וכל ניסיון להחיות אותה הוא בגדר התאבדות לאומית.
המתקפות עליו הן למעשה עדות ההצלחה הגדולה ביותר שלו. הן מוכיחות שהוא נוגע בעצבים החשופים ביותר של המערכת, שהוא מאתגר את האקסיומות הכושלות, ושהוא הכוח המניע לשינוי שהמדינה זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. הם נלחמים בו כי הם יודעים שאם הוא יצליח, עולמם הישן יקרוס, ולעולם לא יחזור.
הבחירה ברורה. היא לא בין בן גביר לבין חלופה מתונה יותר. היא בין עתיד של ניצחון וביטחון לבין עבר של כישלון ודמים.
אז מה אתם יכולים לעשות?
- שתפו את האמת הזו. אל תתנו למכונת הרעל של התקשורת לנצח. הפיצו את המאמר הזה, דברו עם חברים ומשפחה. היו אתם התקשורת האלטרנטיבית.
- חזקו את השר בן גביר. ברשתות החברתיות, בתגובות, בכל מקום – הראו לו ולכל העולם שהוא לא לבד. הראו שהעם עומד מאחורי הדרישה לניצחון.
- אל תהיו אדישים. שתיקה היא הסכמה. במלחמה על תודעתה, נשמתה ועתידה של מדינת ישראל, הקול שלכם הוא נשק. השתמשו בו עכשיו.