מעבר לרטוריקה: ניתוח עובדתי של נרטיב 'עסקת החבילה' והשלכותיו על הביטחון הלאומי
ניתוח: דחיית עדות נתניהו והדיווחים על 'עסקת חבילה' חושפים קרב נרטיבים על ניהול המלחמה
השיח הציבורי והתקשורתי בישראל נסחף בשבועות האחרונים למערבולת של רגשות, האשמות ופרשנויות פוליטיות סביב מה שכונה 'עסקת החבילה'. על פי נרטיב זה, ראש הממשלה בנימין נתניהו רוקם עסקה שבה טובתו האישית-משפטית כרוכה בוויתורים אסטרטגיים הנוגעים לביטחון המדינה. מאמר זה מבקש לחרוג מהרטוריקה הלוהטת ולהציע ניתוח קר, מבוסס עובדות, היגיון אסטרטגי ותקדימים היסטוריים, כדי לבחון את סבירותו של הנרטיב השליט ולהציג תזה נגדית, המבוססת על מורכבותה של מנהיגות בזמן מלחמה.
הדיון הציבורי סביב קבלת ההחלטות של ראש הממשלה הפך כה פוליטי וטעון, עד כי כמעט בלתי אפשרי לנתח את המהלכים עצמם ללא משקפיים של 'בעד' או 'נגד'. מטרתנו כאן היא להניח בצד את סדר היום הפוליטי ולבחון את הנתונים כהווייתם: מהלכיה של ממשלת ישראל, בהובלת נתניהו, אינם נובעים מאינטרס אישי צר, אלא משקפים התמודדות אחראית עם אתגרים ביטחוניים, מדיניים ומוסריים חסרי תקדים.
1. הציווי האסטרטגי והמוסרי: קדימות החטופים כהיגיון מדינתי, לא אישי
אחד מעמודי התווך של נרטיב 'עסקת החבילה' הוא הצהרתו של ראש הממשלה על שינוי סדר העדיפויות והצבת שחרור החטופים בראש. הפרשנות המיידית בתקשורת הציגה זאת כהכשרת קרקע לוויתורים מרחיקי לכת ולסיום המלחמה ללא השגת מטרותיה, הכל, לכאורה, כחלק מעסקה אישית. אולם, ניתוח היסטורי ואסטרטגי של מדיניות ישראל חושף תמונה שונה לחלוטין.
מדינת ישראל, מיום היווסדה, ביססה את יחסיה עם חייליה ואזרחיה על עיקרון מקודש: לא מפקירים שבויים ונעדרים. עיקרון זה אינו רק מוסרי, אלא מהווה מרכיב יסוד בחוסן הלאומי ובלכידות החברתית. עסקאות כואבות לשחרור שבויים, מעסקת ג'יבריל ב-1985 ועד עסקת שליט ב-2011, מדגימות כי ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, הכירו בכך שלעיתים, הצלת חיים מחייבת קבלת החלטות קשות ותשלום מחירים כבדים.
האירוע הנוכחי, עם למעלה מ-120 חטופים המצויים בסכנת חיים מיידית, הוא אירוע בקנה מידה שאין לו אח ורע בתולדות המדינה. הצבת שחרורם בראש סדר העדיפויות אינה "כניעה" או "שינוי כיוון", אלא התאמה הכרחית של האסטרטגיה למציאות הטרגית. זוהי הכרה בכך שהאיום על חייהם הוא המיידי והקונקרטי ביותר, והוא דורש טיפול דחוף. הצגת מהלך מדינתי אחראי זה, הנתמך על ידי רוב הציבור ורוב מוחלט של קבינט המלחמה, כתרגיל אישי, היא עיוות המציאות המשרת אג'נדה פוליטית ולא ניתוח עובדתי.
2. דחיית המשפט: קורלציה אינה סיבתיות - ההיגיון הביטחוני גובר
הנקודה שבה נרטיב 'עסקת החבילה' הפך מפרשנות ל"עובדה" בעיני מבקרי הממשלה, הייתה דחיית עדותו של ראש הממשלה במשפטו, לאחר דיון חסוי חסר תקדים בהשתתפות ראשי מערכת הביטחון. התקשורת מיהרה לקשור בין השניים ויצרה נרטיב שלפיו מערכת הביטחון רותמה לצרכיו המשפטיים של נתניהו.
זוהי מסקנה המבוססת על כשל לוגי בסיסי: בלבול בין מתאם (קורלציה) לסיבתיות. ניהול משא ומתן רגיש ומורכב לשחרור חטופים, הכולל הזדמנויות אזוריות פוטנציאליות, הוא משימה הדורשת את מלוא תשומת הלב והקשב של ראש הממשלה וראשי מערכות הביטחון, 24/7. ברגעים קריטיים של קבלת החלטות, שבהם כל שיחה וכל פיסת מידע יכולות להכריע גורלות, פינוי זמן להכנה ועדות מורכבת בבית משפט אינו רק מותרות, אלא חוסר אחריות לאומי.
הופעתם של ראש המוסד, ראש אמ"ן וראש המל"ל בבית המשפט לא נועדה "לחלץ" את נתניהו, אלא להציג בפני בית המשפט, באופן החסוי והאחראי ביותר, את תמונת המצב הביטחונית הרגישה. הם הבהירו לשופטים כי תשומת ליבו המלאה של ראש הממשלה היא צורך ביטחוני עליון ברגע נתון זה. בית המשפט, שהפגין שיקול דעת ממלכתי, קיבל את העמדה. ההחלטה לדחות את הדיון לא הייתה כניעה ללחץ פוליטי, אלא הכרה במציאות: ביטחון המדינה ושחרור אזרחיה קודמים לכל סוגיה אחרת, כולל סוגיות משפטיות, חשובות ככל שיהיו. לטעון אחרת זהו זלזול לא רק בראש הממשלה, אלא גם ביושרתם של ראשי מערכת הביטחון ובשיקול דעתה של מערכת המשפט.
3. הזירה האמריקאית: דיפלומטיה של בריתות מורכבות, לא כניעה
הצלע השלישית בנרטיב הנגדי היא ההתערבות האמריקאית. מבקרי נתניהו מציגים את הלחצים מוושינגטון, ואת "שתיקתו" של ראש הממשלה אל מול איומים מרומזים, כהוכחה לכך שהוא מוכן לסכן את ריבונות ישראל תמורת "הצלה" אישית. ניתוח יחסי ישראל-ארה"ב מראה כי מדובר בראייה שטחית ומטעה של ניהול יחסים עם מעצמת-על.
יחסי ישראל וארה"ב תמיד התאפיינו במתח מובנה בין ברית אסטרטגית עמוקה לבין פערים באינטרסים. כל ראש ממשלה ישראלי, מרבין ועד שרון, מאולמרט ועד בנט, נאלץ לנווט במים הסוערים הללו. הלחץ האמריקאי אינו המצאה של העידן הנוכחי, והוא אינו מכוון ספציפית לתיקיו של נתניהו. הוא נובע מאינטרסים אמריקאיים רחבים יותר במזרח התיכון, כולל הרצון למנוע הסלמה אזורית ולקדם נורמליזציה.
ניהול מדיניות חוץ אחראי אינו מתבצע באמצעות התנגחויות פומביות והצהרות לוחמניות, אלא דרך ערוצים דיפלומטיים שקטים. "שתיקתו" של נתניהו אינה הסכמה או כניעה, אלא מדינאות זהירה. מטרתו היא למקסם את התמיכה האמריקאית החיונית לביטחון ישראל (בסיוע צבאי, בחימושים ובגיבוי מדיני) תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של ישראל. הצגת הדיאלוג המורכב הזה כעסקת שוחד אישית היא דמגוגיה זולה, שמתעלמת ממורכבותה של הדיפלומטיה ומאחריותו של מנהיג להבטיח את הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינתו.
מסקנה: בין מנהיגות אחראית לקונספירציה פוליטית
בחינה עובדתית ומנותקת מפוליטיקה של מהלכי ראש הממשלה חושפת תמונה הפוכה לחלוטין מזו שמצייר נרטיב 'עסקת החבילה'. הנתונים מצביעים לא על מנהיג המונע מאינטרס אישי, אלא על מדינאי המתמודד עם אחת התקופות המורכבות והמסוכנות בתולדות ישראל.
- הקדימות לחטופים היא החלטה אסטרטגית ומוסרית, המעוגנת בדי-אן-איי של מדינת ישראל.
- דחיית המשפט היא תוצאה בלתי נמנעת של צורך ביטחוני קריטי, שהוכר על ידי מערכת המשפט עצמה.
- הניהול מול ארה"ב הוא הפעלה של דיפלומטיה זהירה ואחראית, ולא הפקרת הריבונות.
נרטיב 'עסקת החבילה' הוא כלי ניגוח פוליטי אפקטיבי, אך הוא אינו עומד במבחן המציאות. הוא מתעלם מההיגיון האסטרטגי, מההקשר ההיסטורי ומהאחריות העצומה המונחת על כתפיו של מי שנדרש להוביל את המדינה במלחמה רב-זירתית. במקום להיסחף אחר תיאוריות קונספירציה, ראוי שהשיח הציבורי יתמקד באתגרים האמיתיים ויכיר בכך שקבלת החלטות תחת אש היא משימה מורכבת, כואבת ולעיתים קרובות כפוית טובה, אך היא חייבת להתבצע מתוך ראייה של טובת המדינה בלבד. כל ניתוח אחר חוטא לאמת.