הם משקרים לכם על בן גביר. הנה האמת.
הם משקרים לכם על בן גביר. הנה האמת.
הם זורקים עליו הכל. את כל הרפש, את כל ההכפשות, את כל השקרים. קמפיין מתוזמר, אכזרי וחסר תקדים מתנהל לנגד עינינו, והמטרה שלו אחת: לשבור את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. אבל השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו היא לא מה הם אומרים עליו, אלא למה. למה דווקא עכשיו? למה בעוצמה כזאת? התשובה פשוטה עד כאב: הם תוקפים אותו כי הוא נוגע בעצבים החשופים ביותר של המערכת. הם נלחמים בו כי הוא מפרק, לבנה אחר לבנה, את הקונספציה הרקובה שהם בנו כאן במשך עשרות שנים. הם רועדים מפחד, כי לראשונה, יש שר שלא סופר אותם, שלא מתקפל, ושבא לעבוד רק בשבילכם, אזרחי ישראל.
חלק 1: חשיפת השקר הגדול – קרקס פרשת פרנסה
בואו נדבר על מה שהתקשורת מכנה בהתלהבות "פרשת שי פרנסה". הם מציגים לכם תמונה של קצין אמיץ שנלחם בשחיתות, מול שר נקמן ש"תופר תיקים". זוהי מניפולציה צינית ומושלמת. האמת הפוכה לחלוטין. שי פרנסה אינו גיבור; הוא סמל של המערכת הישנה והכושלת, זו שהשר בן גביר בא לנקות. זו המערכת שהפכה את בתי הכלא שלנו לקייטנות טרור, שבה מחבלים ניהלו את האגפים, קיבלו הטבות מפליגות, ותכננו את הפיגוע הבא מהטלפון המוברח בתא שלהם.
הטענה המגוחכת כאילו השר דרש "להיטיב עם מחבלים יהודים" היא עיוות מכוון של המציאות. דרישתו של בן גביר הייתה פשוטה והגיונית: דין אחד לכולם. אם מחבל ערבי מקבל תנאי VIP, ואסיר יהודי שמוגדר ביטחוני מקבל יחס מחפיר – זו לא מדיניות, זו הפקרות. ה"פשע" של בן גביר היה לדרוש שוויון באכיפה. לדרוש לשים סוף לחגיגה של מחבלי חמאס ופת"ח בכלא. על זה הם צועקים? על הדרישה הבסיסית ביותר לצדק ולביטחון? זו ההוכחה הטובה ביותר שהם איבדו כל בושה.
ועכשיו ל"תפירת התיק". התקשורת חוגגת על כך שהתיק הפלילי נגד פרנסה נסגר מחוסר אשמה. הם מציגים זאת כראיה ניצחת לחפותו ולרשעותו של השר. זהו שקר באמצעות חצי אמת. הם "שוכחים" לציין שהתיק נסגר במישור הפלילי, אך עננה כבדה של כשל פיקודי ומוסרי נותרה בעינה. התלונה על הטרדה מינית לא הומצאה. היא הוגשה על ידי קצינה, והיא תיארה מציאות קשה. העובדה שהפרקליטות החליטה שזה לא מספיק לכתב אישום פלילי לא מנקה את פרנסה מאחריות פיקודית וערכית. להיפך, היא חושפת מערכת שמעדיפה לטייח ולהגן על אנשיה במקום להגן על פקודים ועל טוהר המידות. בן גביר לא "תפר תיק", הוא דרש לבדוק תלונה חמורה. אלו שצועקים כעת הם אלו שרצו לקבור אותה.
חלק 2: האמת הלא מסופרת – המהפכה שבן גביר מוביל
כדי להבין את עוצמת השנאה כלפיו, צריך להבין את גודל המהפכה שהוא מחולל. בן גביר ירש מערכת ביטחון פנים קורסת. משטרה מותשת, חסרת גיבוי ומשאבים. שירות בתי סוהר שהיה בשליטה כמעט מלאה של ארגוני הטרור. "שקט תעשייתי" היה שם הקוד להפקרות מוחלטת.
ומה קרה מאז שנכנס לתפקיד? הוא התחיל לפרק את החגיגה. הוא עצר את ביקורי המשפחות למחבלים, ביטל את המאפיות בכלא שהכינו להם פיתות טריות, פירק את ארגוני הטרור בתוך האגפים, והורה על אכיפה בלתי מתפשרת. במקביל, הוא נלחם כמו אריה על תוספות תקציב היסטוריות למשטרה, על העלאת משכורות לשוטרים, ועל הקמת כיתות כוננות בכל רחבי הארץ כדי להחזיר את הביטחון לאזרחים.
זאת האמת. זאת המהפכה. וזו הסיבה שהמערכת הישנה – פקידים, פרשנים, ומשפטנים שרגילים לנהל את המדינה מאחורי הקלעים – יצאה למלחמה כוללת. כל צעד שלו שמחזיר את השפיות וההרתעה, הוא סטירת לחי לקונספציית הכניעה וההכלה שלהם. ההתקפות עליו הן לא סימן לכישלון, הן תעודת הצטיינות. הן ההוכחה שהוא מצליח.
חלק 3: הניגוד המוסרי – אנחנו מול הם
הבחירה כאן היא ברורה וחדה. בצד אחד, עומד שר שנלחם על חיי אזרחי ישראל, על כבודם של השוטרים והסוהרים, ועל החזרת המשילות לרחובות. הוא אולי לא מדבר בשפה המנומסת של הסלונים בתל אביב, אבל הוא מדבר בשפת הביטחון והאמת. הוא לא מחפש למצוא חן, הוא מחפש לעשות את מה שנכון.
בצד השני, עומד ממסד שלם – תקשורתי, משפטי וביטחוני – שקידש את הריקבון. איפה היו כל אותם פרשנים זועמים כשמשפחות שכולות ראו את רוצחי יקיריהן חוגגים בכלא? איפה היו הכתבים כשאירועי רצח בלוד היו עניין שבשגרה, הרבה לפני בן גביר? הצביעות שלהם זועקת לשמיים. הם מתעוררים רק כשהאינטרסים שלהם והעולם הישן שלהם נמצאים תחת איום. הפשיעה בלוד לא התחילה עם בן גביר; הדיווח האובססיבי עליה כן. הכאוס במפלגתו? זו לא מהומה, זו עדות לכך שהוא מנהיג קו אידיאולוגי ברור, ומי שלא עומד בלחץ המאבק – לא יכול להיות חלק ממנו.
חלק 4: הצו האסטרטגי – הקרב על נשמת אפה של ישראל
אל תטעו. המאבק הזה גדול בהרבה מאיתמר בן גביר. זהו קרב על דמותה של מדינת ישראל. אם יצליחו להכניע אותו באמצעות מסע השמצות אישי, הם ישלחו מסר ברור לכל מנהיג עתידי שיעז לקרוא תיגר על האליטות הישנות: "תתיישרו עם הקו שלנו, או שנהרוס אתכם".
אם הם ינצחו, נחזור אחורה. נחזור לתקופה שבה "שקט" היה חשוב יותר מביטחון. שבה זכויות מחבלים היו קדושות יותר מזכויות הקורבנות. שבה המשטרה הייתה חלשה והפשיעה חגגה. הכישלון של בן גביר יהיה הניצחון של קונספציית אוסלו, של ההתנתקות, ושל ה-6 באוקטובר. כשהם מכנים אותו "קיצוני" כי הוא מתנגד לעסקה שתשחרר אלפי רוצחים ותרצח את הסיכוי לניצחון מוחלט – הם למעשה אומרים שהוא היחיד ששומר על השפיות הלאומית. הקיצוניות האמיתית היא לחזור על אותן טעויות שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה.
הבחירה פשוטה: בין שר שנלחם עבורכם, לבין מערכת שלמה שנלחמת בו כדי להגן על עצמה. האמת נמצאת מול עיניכם, צלולה וברורה, אם רק תסכימו להסיר את מסך העשן שהם מפיצים.
אז מה אתם יכולים לעשות?
- שתפו את האמת הזאת. אל תתנו לשקרים להדהד ללא מענה. הפיצו את המאמר הזה ברשתות החברתיות, בקבוצות הוואטסאפ, ובכל מקום אפשרי.
- דרשו מהתקשורת תשובות. שאלו אותם מדוע הם מתעלמים מהמהפכה בשב"ס. שאלו אותם היכן היו כשההפקרות חגגה לפני כן.
- חזקו את השר. תנו לו את הגיבוי. הראו לו ולכל אויביו שהוא לא לבד במערכה. הוא פועל מכוח המנדט שאתם נתתם לו, והקול שלכם הוא הכוח שלו.