מ'מר ביטחון' ל'מר סכנה': הארכיטקט של הקריסה הישראלית

מבוא: האדם שבמרכז האסון

בכל יום שחולף מאז השבת השחורה של השבעה באוקטובר, מתבהרת אמת אחת, קשה ומטרידה: מדינת ישראל אינה מתמודדת רק עם אויבים אכזרים מבחוץ, אלא גם עם קריסה פנימית שתוכננה והוזנה על ידי האדם האמור להנהיג אותה. בנימין נתניהו, האיש שבנה קריירה שלמה על דימוי "מר ביטחון", מתגלה כארכיטקט הראשי של החולשה, הפילוג וההפקרות שהובילו לאסון הגדול בתולדות המדינה. ניתוח קר של מהלכיו, מניעיו והאסטרטגיה שלו חושף תמונה מצמררת: טובתה של ישראל הוכפפה באופן מוחלט וציני לצורכי הישרדותו האישיים, המשפטיים והפוליטיים. זהו אינו עוד מאמר ביקורת על ראש ממשלה כושל; זהו כתב אישום נגד מנהיג שהפך לסכנה קיומית על המדינה שעליה נשבע להגן.

מלחמה ככלי משפטי: הקרבת הביטחון על מזבח החסינות

נקודת התורפה החמורה והמסוכנת ביותר במעטפת ההגנה של נתניהו היא החשד, שהופך לוודאות בקרב רבים, כי הוא משתמש במלחמה ככלי לשיבוש הליכי משפטו. העימות הצבאי מול איראן, שהוצג לציבור כהכרח ביטחוני בלתי נמנע, נראה יותר ויותר כמהלך מחושב שנועד ליצור מצב חירום לאומי קבוע. המטרה אינה ניצחון על טהראן, אלא יצירת כאוס שיאפשר את דחיית משפטו עד אין קץ, או אף את ביטולו בחסות "אחדות העם" ו"צורכי השעה".

נתניהו, תלמידו המובהק של דונלד טראמפ, למד היטב את השיטה: כאשר אתה מסובך משפטית, שנה את נושא השיחה. הצת אש גדולה יותר כדי לכבות את השריפה הקטנה שמאיימת עליך אישית. ההימור כאן הוא בלתי נתפס: סיכון חיי אזרחים וחיילים, ערעור היציבות האזורית ושחיקת הבריתות האסטרטגיות של ישראל – כל זאת כדי להימלט מאימת הדין. השימוש בביטחון המדינה כקלף מיקוח אישי אינו רק מעשה נבלה מוסרי, אלא בגידה של ממש באמון הבסיסי ביותר בין מנהיג לאזרחיו. "מר ביטחון" של פעם מנהל כעת את ביטחון המדינה כפי שמנהלים קמפיין יחסי ציבור למשפט פלילי, והמחיר עלול להיות דמים.

פולחן המנהיג מול מחדל הדורות

במקביל להימור הביטחוני המסוכן, מכונת התעמולה של נתניהו עובדת שעות נוספות כדי לבצר סביבו פולחן אישיות משיחי. תומכיו, המכונים "ביביסטים", מציגים אותו לא כמנהיג פוליטי אלא כדמות אלוהית כמעט, "מלך ישראל", גואל ומושיע שנשלח משמיים. הדיסוננס בין הדימוי המנופח הזה לבין המציאות העגומה של ה-7 באוקטובר הוא בלתי נתפס. כיצד יכול "משיח" להיות אחראי ישיר למחדל הגדול ביותר מאז קום המדינה?

כאן טמונה הפגיעות השנייה: הניגוד החריף בין הדימוי האלוהי לבין האחריות האישית לנהרות הדם. האמירה הנוקבת של העיתונאי בן כספית, "כמה ילדים נרצחו בגלל נתניהו?", אינה עוד שאלה רטורית. היא הופכת את האחריות המיניסטריאלית הכללית להאשמה אישית וישירה. נתניהו, שהבטיח לזהות את הסכנה בזמן ולהגן על תושבי העוטף, הוא האיש שבמשמרת שלו הם הופקרו, נטבחו ונחטפו. פולחן האישיות אינו יכול להסתיר את גודל האסון. נהפוך הוא, הוא רק מדגיש את עומק הצביעות והניתוק: בזמן שהמדינה קוברת את מתיה ומלקקת את פצעיה, חצרו של הקיסר עוסקת בהאדרת שמו ובהכחשת כל אחריות. המלך אולי לובש בגדי משי, אך ידיו מגואלות בדם.

פירוק מבפנים: המתקפה השיטתית על שומרי הסף

האסטרטגיה של נתניהו אינה מסתכמת בהימורים חיצוניים או בבניית פולחן אישיות. היא כוללת מהלך יסודי ומסוכן לא פחות: פירוק שיטתי של מוסדות המדינה ושלטון החוק מבפנים. המאבק סביב מינוי ראש השב"כ הוא רק הדוגמה האחרונה בסדרה ארוכה של ניסיונות להשתלט על מוקדי הכוח העצמאיים ולהציב בהם אנשי אמון, נאמנים אישית לו ולא למדינה.

ההתנגשות עם היועצת המשפטית לממשלה אינה ויכוח מקצועי, אלא חלק ממלחמה כוללת נגד כל מי שמייצג את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי של המנהיג. המטרה היא להפוך את שירותי הביטחון, מערכת המשפט והשירות הציבורי לזרועות ביצוע של איש אחד. בזמן מלחמה, כאשר החשיבות של ממסד ביטחוני מקצועי ועצמאי היא קריטית, נתניהו עסוק במינויים פוליטיים שנועדו לשרת את צרכיו. הוא רואה בשומרי הסף אויבים שיש להכניע, ולא שותפים לניהול המדינה. זוהי התנהלות של שליט אוטוריטרי, לא של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. הוא מפרק את יסודות הבית כדי להבטיח שהגג לא ייפול רק על ראשו.

התסריט האחרון: ייבוא 'גניבת הבחירות' כפוליסת ביטוח

כל המהלכים הללו – המלחמה כתירוץ, פולחן האישיות והמתקפה על המוסדות – מתנקזים לאסטרטגיית יציאה אחת, מסוכנת מכולן. בדומה למורו ורבו טראמפ, נתניהו מכין את הקרקע לתרחיש "הבחירות הגנובות". לאחר שנים של דה-לגיטימציה למערכת המשפט, לתקשורת ולפקידות המקצועית, הצעד הבא והמתבקש הוא ערעור על תוצאות הבחירות עצמן, במידה שיפסיד.

החשש אינו תיאורטי. הוא מבוסס על דפוס פעולה ברור: כל מוסד או אדם שמבקר אותו או מסכן את שלטונו מוצג מיד כחלק מקונספירציה של "הדיפ סטייט" או "השמאל הקיצוני". כאשר יגיע יום הבוחר, ואם תוצאותיו לא יהיו לרוחו, התשתית להכרזה כי "גנבו לנו את המדינה" כבר קיימת. זהו האיום האולטימטיבי על הדמוקרטיה הישראלית: הסירוב לקבל את הכרעת העם והנכונות לגרור את המדינה לכאוס פנימי כדי להיאחז בכיסא. זהו קו הסיום של מסע ההרס העצמי שנתניהו מוביל. הוא לא רק ייקח את המדינה לקלפי, הוא עלול לקרוע אותה לגזרים אם הקלפי לא ישרת אותו.

סיכום: ישראל או ביבי

התמונה המצטיירת מכל אלה אינה של מנהיג שטועה, אלא של מנהיג שמהווה סכנה אסטרטגית למדינת ישראל. הוא מסכן את ביטחונה למען משפטו, מפלג את החברה באמצעות פולחן אישיות רעיל, מפרק את מוסדותיה כדי להבטיח את שלטונו, ומתכונן לערער על עצם יסודות הדמוקרטיה שלה. הדילמה שניצבת בפני החברה הישראלית חצתה מזמן את גבולות הימין והשמאל. זוהי בחירה פשוטה וכואבת בין המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וביטחונית, לבין המשך שלטונו של אדם אחד, שבשם הישרדותו מוכן להקריב את כל אלו על המזבח.