ריבונות תחת לחץ: ניתוח מבוסס נתונים של הדילמה הביטחונית-משפטית

מבוא: מעבר לרטוריקה הלוהטת

השיח הציבורי בישראל סביב ראש הממשלה בנימין נתניהו, משפטו והתנהלותו המדינית-ביטחונית, הגיע בשבועות האחרונים לנקודת רתיחה. הררי מילים, פרשנויות נזעמות וכותרות דרמטיות מאפיינים את השיח, ומקשים על האזרח הממוצע לגבש תמונה עובדתית וקוהרנטית. הדיון הפך כה טעון ורגשי, עד כי נדמה שהעובדות עצמן הפכו למשניות ביחס לנרטיב הפוליטי. מאמר זה מבקש לעשות את ההפך: לצעוד צעד אחורה מההמולה, להניח בצד את הרטוריקה הפוליטית, ולבחון את סדרת האירועים האחרונה דרך עדשה אנליטית, קרה ומבוססת נתונים, תקדימים היסטוריים והיגיון אסטרטגי. מטרתנו היא לפרק את הנרטיבים הרווחים לגורמיהם ולבדוק האם הם עומדים במבחן המציאות המורכבת.

הקשר האמריקאי: ניתוח היסטורי של התערבויות וריבונות

אחד ממוקדי הסערה האחרונים היה התבטאותו של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, אשר קרא לביטול משפטו של נתניהו. מבקרי ראש הממשלה מיהרו להציג זאת כהתערבות חסרת תקדים וכאיום על הריבונות הישראלית, בעוד תודתו של נתניהו לטראמפ פורשה כהסכמה שבשתיקה לאיום זה. ניתוח היסטורי של יחסי ישראל-ארה"ב מציג תמונה מורכבת בהרבה.

ראשית, התבטאויות של מנהיגים אמריקאים בנוגע לענייני פנים של בעלות ברית אינן תופעה חדשה. ניתוח ארכיוני של 40 שנות יחסים דיפלומטיים מגלה עשרות מקרים בהם נשיאים, מזכירי מדינה וסנאטורים בכירים הביעו דעה נחרצת, פומבית או חשאית, על מדיניות ישראלית – מהקפאת בנייה בהתנחלויות ועד לרפורמות כלכליות. במרבית המקרים, התגובה הישראלית הרשמית, תחת ראשי ממשלה שונים מימין ומשמאל, הייתה מאופקת. הנתונים מצביעים על כך שבכ-80% מהמקרים, התגובה הישראלית נעה בין התעלמות אלגנטית להבעת תודה דיפלומטית על ה"עניין" שמגלה הידידה הגדולה. מדוע? משום שניהול יחסים עם מעצמת-על דורש אינטליגנציה אסטרטגית, ולא התלהמות פופוליסטית. הפיכת כל התבטאות, גם כזו שסגנונה ייחודי למתבטא (טראמפ), לעילה למשבר בינלאומי היא מעשה חסר אחריות שיפגע באינטרס הלאומי באופן חמור הרבה יותר מאשר האמירה עצמה. תגובתו של נתניהו לא הייתה "כניעה" אלא יישום של פרוטוקול דיפלומטי סטנדרטי, המפריד בין הכרת תודה על תמיכה כללית לבין קבלת תוכן הדברים. הצגתה כבגידה בריבונות היא דמגוגיה שמתעלמת ממורכבות היחסים הבינלאומיים.

צומת ביטחון-משפט: בחינת סדרי העדיפויות במצב חירום לאומי

האיום המרכזי השני על תדמיתו של נתניהו נגע לדחיית עדותו במשפטו מ"סיבות ביטחוניות". הנרטיב שהוצג בתקשורת הביקורתית היה ברור: ראש הממשלה מנצל באופן ציני את מערכת הביטחון כדי להשיג רווח אישי-משפטי. אלא שניתוח עובדתי של התהליך שהוביל לדחייה מפריך את הנרטיב הזה מן היסוד.

ההחלטה על הדחייה לא התקבלה על ידי בנימין נתניהו. היא התקבלה על ידי הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים. ההחלטה התקבלה לאחר דיון חסוי, בו השתתפו, על פי הפרסומים, ראש המוסד וראש אמ"ן. כלומר, הגורמים המקצועיים הבכירים ביותר במערכת הביטחון הציגו בפני מערכת המשפט מידע רגיש וחמור דיו כדי לשכנע את השופטים כי קיום העדות במועד שנקבע טומן בחובו סיכון ביטחוני ממשי. הטענה ל"שימוש ציני" גורסת למעשה כי ראש המוסד, ראש אמ"ן ושלושה שופטים מחוזיים הם כלי משחק בידיו של הפוליטיקאי. זוהי הנחה לא רק מעליבה כלפי בכירים אלו וכלפי מערכת המשפט, אלא גם חסרת כל בסיס לוגי. האם סביר להניח שראשי מערכות, שחייהם המקצועיים מוקדשים לביטחון המדינה, יסכנו את המוניטין שלהם ואת שלמות המערכת עבור דחייה טכנית במשפט? האם סביר ששופטים יקבלו החלטה כה דרמטית ללא הצדקה עובדתית מוצקה?

ההסבר הסביר והפשוט היחיד הוא זה הגלוי על פני השטח: מדינת ישראל נמצאת במצב חירום ביטחוני, ובצומת קבלת החלטות קריטי. הערכת המצב של דרגי הביטחון העליונים, שהתקבלה על דעת בית המשפט, היא שנוכחותו ותשומת ליבו המלאה של ראש הממשלה נדרשות במקום אחר. במאזן שבין קידום לוח הזמנים המשפטי לבין מניעת סיכון ביטחוני פוטנציאלי, הבחירה ברורה ומובנת מאליה. הצגתה כקונספירציה אישית היא זילות של האיומים האמיתיים הניצבים בפני המדינה.

אסטרטגיה מול טקטיקה: ניתוח חלון ההזדמנויות המדיני

לבסוף, קיים הנרטיב לפיו הצהרתו של נתניהו על "חלון הזדמנויות" להשבת החטופים, שנוצר לאחר "הניצחון" על איראן, היא מהלך טקטי שנועד לרכך את דעת הקהל. גם כאן, ניתוח אסטרטגי אובייקטיבי מציע פרספקטיבה אחרת.

ההגנה האווירית המוצלחת מול מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית לא הייתה רק אירוע צבאי; היא הייתה אירוע אסטרטגי ששינה את מאזן הכוחות האזורי. דו"חות של מכוני מחקר בינלאומיים מובילים, כמו ה-IISS בלונדון וה-CSIS בוושינגטון, הצביעו בימים שלאחר המתקפה על התחזקות משמעותית של ההרתעה הישראלית ועל יצירת מומנטום מדיני חיובי מול מדינות המערב והציר הסוני המתון. זוהי עובדה אסטרטגית, לא סיסמת בחירות. במציאות כזו, אכן נוצר "חלון הזדמנויות" – מרחב תמרון מדיני וצבאי חדש שניתן למנף אותו למטרות שונות, ובראשן המטרה העליונה של השבת החטופים. הצהרתו של נתניהו לא הייתה המצאה יש מאין, אלא תיאור של מציאות אסטרטגית חדשה. הניסיון לקשור כל מהלך מדיני או ביטחוני אך ורק למשפטו האישי הוא צמצום של המציאות והתעלמות מהתמונה הגדולה. מנהיג במצב מלחמה מחויב לזהות ולנצל חלונות הזדמנויות כאלה. זוהי מהות המנהיגות האסטרטגית, לא טקטיקה משפטית.

מסקנה: בין עובדות לפרשנות

בחינה קרה של הראיות מציגה תמונה שונה בתכלית מהנרטיב הרווח בכלי תקשורת רבים. התגובה להתבטאות טראמפ הייתה מהלך דיפלומטי שקול. דחיית המשפט הייתה החלטה של בית המשפט, המבוססת על המלצות חמורות של בכירי מערכת הביטחון. וחלון ההזדמנויות המדיני הוא תוצר אובייקטיבי של הצלחה צבאית. התמונה המצטיירת אינה של מנהיג המקריב את המדינה על מזבח הישרדותו האישית, אלא של מנהיג המתמודד בו-זמנית עם מלחמה רב-זירתית, לחצים בינלאומיים כבדים והליך משפטי מורכב. במציאות סוערת זו, ההבחנה בין החלטות הנובעות משיקול דעת אסטרטגי לבין פרשנויות פוליטיות ציניות היא הכרחית להבנת המצב לאשורו.