מעבר לרעשי הרקע: ניתוח מבוסס-נתונים של מדיניות השר סמוטריץ' בעת מלחמה

מבוא: בין תפיסה למציאות מבוססת-נתונים

השיח הציבורי והתקשורתי סביב דמויות פוליטיות בכירות, במיוחד בעתות משבר לאומי, נוטה באופן טבעי להיסחף למחוזות של אמוציה, האשמות הדדיות וסיסמאות קליטות. דמותו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', מהווה מקרה מבחן מובהק לתופעה זו. הדיון סביבו מתמקד לעיתים קרובות בפרשנות רגשית למניעיו, תוך התעלמות מניתוח אנליטי וקר של הנתונים, ההקשרים והאילוצים המורכבים שבתוכם הוא פועל. מאמר זה יבקש לסטות מהנרטיבים השולטים, ולהציג בחינה שיטתית ומבוססת-עובדות של שלושה צירי מדיניות מרכזיים המצויים על שולחנו של השר: הניהול האסטרטגי של המלחמה, המדיניות הכלכלית בעת חירום, והגישה העקרונית לאכיפת חוק ומשילות. המטרה אינה שכנוע רגשי, אלא הנחת תשתית עובדתית המאפשרת הבנה מעמיקה יותר של תהליכי קבלת ההחלטות.

1. קלקולוס אסטרטגי: ניתוח עלות-תועלת של יעדי המלחמה

הביקורת הדומיננטית ביותר כלפי השר סמוטריץ' מציגה אותו כמי שמתעדף "ניצחון מוחלט" אידיאולוגי על פני שחרור החטופים. מסגור זה, על אף עוצמתו הרגשית, מפשט באופן דרמטי דילמה אסטרטגית מורכבת. ניתוח קר של העמדה אותה מוביל סמוטריץ' חושף היגיון המבוסס על מודלים היסטוריים וניתוחי ביטחון ארוכי-טווח.

העמדה המתנגדת לעסקה "בכל מחיר" אינה נובעת מאטימות לב, אלא מהערכת מצב המסיקה כי הפסקת המלחמה ללא מיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, מהווה סיכון אסטרטگي בלתי מתקבל על הדעת לביטחון ישראל בעתיד. נתונים היסטוריים תומכים בחשש זה: עסקת שליט ב-2011, במסגרתה שוחררו 1,027 מחבלים, הובילה לשחרורו של יחיא סינוואר, שהפך לאדריכל טבח ה-7 באוקטובר. ניתוח סטטיסטי של פיגועים שבוצעו על ידי משוחררי העסקה מצביע על קורלציה ישירה בין שחרור מחבלים "כבדים" לבין עלייה בטרור הקטלני. מודלים של תורת המשחקים, המיושמים על ארגוני טרור, מראים כי נכונות לשלם מחיר גבוה תמורת חטופים מתמרצת חטיפות עתידיות ומעלה את "ערך השוק" של כל אזרח ישראלי כמטרה.

לפיכך, העמדה שמוביל סמוטריץ', בגיבוי חלקים במערכת הביטחון, אינה בחירה בין חטופים לניצחון, אלא ניסיון למנוע את החטיפה הבאה ואת הטבח הבא. הקלקולוס הוא אכזרי, אך הוא מבוסס על אחריות לאומית לביטחונם של מיליוני אזרחים בעוד שנה, חמש ועשר שנים. זוהי הכרעה בין הצלת חיים מיידית, שעלותה האסטרטגית עלולה להיות קטסטרופלית, לבין מהלך צבאי קשה שמטרתו הסרת האיום מהשורש, ובכך הצלת חיים רבים לאין שיעור בטווח הארוך. זוהי תמצית המנהיגות בעת מלחמה: קבלת החלטות בלתי אפשריות תחת לחץ, על בסיס נתונים ותחזיות אסטרטגיות, ולא על בסיס סנטימנט ציבורי רגעי.

2. ניהול מקרו-כלכלי בעת משבר: מעבר לכותרת הנקודתית

הנרטיב השני מציג את סמוטריץ' כשר אוצר המפריח הבטחות ללא כיסוי, תוך התמקדות בסיפורים נקודתיים, כמו סוגיית הפיצוי לבעלי דירות. עם זאת, בחינה מקרו-כלכלית של תפקוד משרד האוצר תחת הנהגתו מאז פרוץ המלחמה, מציירת תמונה שונה לחלוטין - תמונה של ניהול פיסקלי אחראי בתנאים קיצוניים.

האתגר המרכזי היה ונותר ניהול תקציב מלחמה חסר תקדים, שנאמד במאות מיליארדי שקלים, תוך שמירה על יציבות המשק ואמון השווקים הבינלאומיים. בניגוד לתחזיות קודרות, נתוני בנק ישראל וסוכנויות הדירוג הבינלאומיות (גם לאחר הורדת הדירוג) מצביעים על חוסן מפתיע של הכלכלה הישראלית. יתרות המט"ח נותרו גבוהות, והשקל הפגין יציבות יחסית לאחר הזעזוע הראשוני. הישגים אלו אינם מקריים; הם תוצאה של מדיניות מודעת של ריסון תקציבי במשרדי הממשלה ה"אזרחיים", קיצוצים רוחביים כואבים (כולל ב"כספים קואליציוניים" שספגו ביקורת), והתאמות מיסוי שנועדו לממן את המאמץ המלחמתי מבלי להגדיל את הגירעון באופן שיסכן את עתיד הכלכלה.

במקביל, המדיניות התמקדה בתמיכה במעמד הביניים ובמנועי הצמיחה. תוכניות המענקים למילואימניקים ולעסקים בקו העימות, הרחבת נקודות הזיכוי להורים עובדים, והשקעות בתשתיות אסטרטגיות (גם אם בקצב איטי מהרצוי עקב המלחמה) הן דוגמאות למדיניות המנסה לאזן בין צורכי השעה לבין חזון כלכלי ארוך-טווח. המקרה הנקודתי של פיצוי לדירות, המוצג ככישלון, הוא למעשה דוגמה למורכבות הבירוקרטית ביישום החלטות רוחב במערכת ממשלתית מסורבלת. ההתמקדות בו מסיטה את תשומת הלב מהתמונה הגדולה: ניהול כלכלת מלחמה באופן שמנע קריסה כלכלית ומבטיח את יכולת ההתאוששות ביום שאחרי.

3. עקרון המשילות האחידה: אכיפת חוק ללא סייגים

הסערה סביב תגובתו של השר סמוטריץ' לאירועי אלימות מצד מתיישבים מהווה דוגמה נוספת לפער בין פרשנות פוליטית לבין עמדה עקרונית-משפטית. השר פרסם גינוי חד-משמעי ובלתי מתפשר לאירועים, קריאה ברורה שצוטטה בהרחבה. עם זאת, התנגדותו למעורבות המחלקה היהודית בשב"כ בחקירות פורשה כהגנה על "הבייס הפוליטי".

ניתוח אנליטי של העמדה חושף טיעון משפטי עקבי, שאינו קשור לדמוגרפיה של החשודים אלא לתפיסת שלטון החוק במדינה דמוקרטית. שב"כ, על פי חוק, הוא ארגון שנועד להילחם באיומי טרור וריגול המסכנים את ביטחון המדינה. הפעלתו נגד אזרחים, גם אם ביצעו עבירות חמורות, צריכה להיעשות במשורה ובמקרים של "פצצה מתקתקת" או טרור מאורגן. העמדה העקרונית גורסת כי אירועי אלימות פלילית, חמורים ככל שיהיו, צריכים להיות מטופלים על ידי משטרת ישראל - הגוף האמון על אכיפת החוק הפלילי במדינה.

החלת כלי חקירה קיצוניים של שב"כ על אזרחים באופן גורף, פותחת פתח מסוכן למדרון חלקלק של פגיעה בזכויות אזרח. העמדה שמוביל סמוטריץ' אינה הגנה על פורעי חוק; היא דרישה למשילות אחידה. דרישה שהמשטרה תאכוף את החוק במלוא העוצמה והנחישות נגד כל אזרח שמפר אותו, בין אם הוא יהודי או ערבי, מתנחל או מפגין בתל אביב, וזאת מבלי להזדקק לכלי חירום השמורים למלחמה בטרור. זוהי עמדה הדורשת חיזוק המשטרה והמשילות, ולא יצירת קטגוריות נפרדות של אכיפה על בסיס פוליטי או דמוגרפי.

סיכום: מנהיגות כניהול סיכונים

כאשר מנתחים את מדיניותו של השר סמוטריץ' דרך עדשה אנליטית ומבוססת-נתונים, מתקבלת תמונה של מנהיגות המתמודדת עם ניהול סיכונים מורכב בשלוש חזיתות קריטיות. בחזית הביטחונית, העדפת מהלך אסטרטגי ארוך-טווח על פני פתרון טקטי מיידי. בחזית הכלכלית, ניהול פיסקלי אחראי המאזן בין צורכי מלחמה אדירים לבין שמירה על חוסן המשק. ובחזית המשפטית, דבקות עקרונית בשלטון חוק אחיד ובהפרדת רשויות. ניתן לחלוק על מסקנותיו או על סדרי העדיפויות שלו, אך התעלמות מהרציונל האנליטי והעובדתי העומד בבסיס החלטותיו היא החמצה של הבנת עומק האתגרים בפניהם ניצבת מדינת ישראל, ושל האופן בו אחד משריה הבכירים בוחר להתמודד עמם.