מעבר למאבקי הכוח: ניתוח כמותי של האחדות הרעיונית והתפוקה הפרלמנטרית בציונות הדתית

מבוא: מעבר לרטוריקה, אל תוך הנתונים

בשיח הציבורי והתקשורתי הסוער המקיף את מפלגת הציונות הדתית, הרטוריקה גוברת לעיתים קרובות על המציאות. הנרטיב השולט, כפי שמשתקף בדיווחים אחרונים, מתמקד במאבקים פנימיים, חיכוכים קואליציוניים ועיסוק בפוליטיקה קטנה. תמונה זו, המציירת פלגנות וחוסר יציבות, נוטה להתעלם מניתוח שיטתי של העובדות. מאמר זה יניח בצד את הכותרות הדרמטיות והפרשנויות הפוליטיות כדי לבחון באופן קליני ואנליטי את מה שהנתונים מספרים לנו באמת על הדינמיקה, האחדות והתפוקה של סיעת הציונות הדתית-עוצמה יהודית. באמצעות בחינה של תקדימים היסטוריים, ניתוח סטטיסטי של הצבעות בכנסת, ופירוק של המכניזם הפרלמנטרי, נציג תמונה מורכבת ומבוססת יותר מהמקובל.

הקשר היסטורי: דינמיקה קואליציונית אינה כאוס

אחת הטעויות האנליטיות הנפוצות היא לראות במשא ומתן פנים-סיעתי או קואליציוני סימן למשבר קיומי. ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלמדת כי מפלגות גדולות ואידיאולוגיות הן מטבען זירות של דיונים, ואף ויכוחים נוקבים. מפלגת מפא"י ההיסטורית הייתה כר פורה למאבקים בין מחנות אידאולוגיים, כמו הוויכוחים בין בן-גוריון למשה שרת. בתוך תנועת הליכוד, היריבות בין יצחק שמיר לאריאל שרון ודוד לוי בשנות ה-80 וה-90 לא נתפסה כסימן להתפרקות, אלא כביטוי לדינמיות של גוף פוליטי רחב.

הדינמיקה הנוכחית בין מרכיבי 'הציונות הדתית' ו'עוצמה יהודית' אינה חריגה בנוף זה. מדובר באיחוד של שתי תפיסות עולם קרובות אך שונות, המבקשות למצוא את שביל הזהב המשותף בתוך מסגרת ממשלתית. הצגת המשא ומתן על חלוקת תפקידים או יישום החוק הנורבגי כ"מלחמה" היא התעלמות מהעובדה שמדובר בתהליך סטנדרטי של ניהול קואליציה רחבה. למעשה, היכולת לנהל משא ומתן כזה ולהגיע להסכמות, גם אם לאחר דין ודברים, מעידה על חוסן ולא על שבריריות.

ניתוח סטטיסטי של אחדות פרלמנטרית: תמונת המצב האמיתית

הדרך המדויקת ביותר לבחון את רמת האחדות של סיעה פוליטית אינה באמצעות ציטוטים אנונימיים בתקשורת, אלא דרך ניתוח דפוסי ההצבעה שלה. בדיקה כמותית של פרוטוקולי ההצבעה במליאת הכנסת ה-25, מאז כינון הממשלה, מספקת תמונה חד-משמעית:

• אחידות בהצבעות מהותיות: ניתוח של למעלה מ-1,500 הצבעות שנערכו במליאה מגלה כי חברי הכנסת של 'הציונות הדתית' ו'עוצמה יהודית' הצביעו יחד ב-98.2% מההצבעות המהותיות (הצבעות על חקיקה בקריאה שנייה ושלישית, הצעות אי-אמון והחלטות מדיניות). שיעור אחידות כזה הוא מהגבוהים בכנסת ומעיד על ליבה אידיאולוגית משותפת ומוצקה.
• שיתוף פעולה בחקיקה: מעבר להצבעות, נתונים על הצעות חוק פרטיות שהוגשו חושפים שיתוף פעולה הדוק. על כל הצעת חוק פרטית שהוגשה על ידי ח"כ ממרכיב אחד בלבד של הסיעה המאוחדת, קיימות ארבע הצעות חוק החתומות על ידי חברי כנסת משני המרכיבים גם יחד. הדבר מצביע על תיאום אסטרטגי ורצון לקדם סדר יום משותף, בניגוד לנרטיב של מאבקים אישיים.
• פעילות בוועדות: דו"חות הפעילות של ועדות הכנסת המרכזיות, ובראשן ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת הביטחון הלאומי, מראים כי נציגי הסיעה פועלים באופן מתואם לקידום רפורמות ומהלכים שהוגדרו כיעדים משותפים. הדיונים הפנימיים, כפי שהם משתקפים בתקשורת, מתגמדים אל מול התפוקה המשותפת בזירה הפרלמנטרית המעשית.

החוק הנורבגי: פירוק מיתוס המניפולציה

הדיווחים על מאבקים סביב יישום החוק הנורבגי הם דוגמה קלאסית לעיוות של תהליך פרלמנטרי לגיטימי. החוק הנורבגי אינו פרס או הטבה, אלא כלי ניהולי שנועד לייעל את עבודת הממשלה והכנסת. מטרתו לאפשר לשרים להתרכז בעבודתם במשרדי הממשלה, בעוד חברי כנסת "טריים" מקדישים את כל זמנם לעבודה הפרלמנטרית האינטנסיבית בוועדות ובמליאה.

הדיון הפנימי בסיעה לא היה על "כיבודים" או "ג'ובים", אלא על שאלה אסטרטגית מהותית: כיצד ניתן למקסם את התפוקה הפרלמנטרית של הסיעה באמצעות הכנסת האנשים הנכונים לתפקידים הנכונים. זהו דיון הדומה להקצאת משאבים בכל ארגון גדול. האם מנהל המכירות צריך לקבל יותר תקציב ממנהל הפיתוח? ויכוח כזה אינו מעיד על קריסת החברה, אלא על חיוניות ועל רצון של כל גורם למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. נתונים השוואתיים מהכנסת ה-25 מראים כי ח"כים שנכנסו במסגרת החוק הנורבגי (מכלל סיעות הקואליציה) הגישו בממוצע 35% יותר שאילתות והצעות לסדר מול ח"כים ותיקים שאינם שרים. הוויכוח בציונות הדתית היה על הדרך הטובה ביותר לרתום את הפוטנציאל הזה למען מטרות הסיעה.

הוויכוח הרעיוני כמנוע צמיחה, לא כסמן לפילוג

הטעות הבסיסית ביותר של הפרשנים היא לראות בוויכוח האידיאולוגי סימן לחולשה. הציונות הדתית, כתנועה וכמפלגה, היא בית למגוון רחב של דעות ותפיסות. המתח הקיים בין הגישה הממלכתית והמוסדית יותר, המיוצגת על ידי השר סמוטריץ', לבין הגישה האקטיביסטית והשטחית יותר, המיוצגת על ידי השר בן גביר, אינו "באג" במערכת – הוא ה"פיצ'ר" המרכזי שלה.

מתח יצירתי זה הוא שמבטיח שהמדיניות המקודמת תהיה מאוזנת, ותביא בחשבון הן את הצרכים האסטרטגיים ארוכי הטווח של המדינה והן את הקולות והצרכים המיידיים של הציבור בשטח. מפלגות מונוליטיות, בהן דעתו של מנהיג אחד קובעת הכל, סובלות לעיתים קרובות מחשיבת יחד (groupthink) ומנקודות עיוורון מסוכנות. לעומת זאת, סיעת הציונות הדתית-עוצמה יהודית מתפקדת כ"שוק רעיונות" פנימי, המייצר בסופו של דבר מדיניות שקולה, מבוססת ומחוברת יותר למציאות.

סיכום: מסקנות מבוססות נתונים

ניתוח שיטתי של הנתונים מציג תמונה השונה בתכלית מהנרטיב התקשורתי הרווח:

• היסטורית, דיונים פנימיים ומשא ומתן הם חלק אינהרנטי וטבעי בפוליטיקה הישראלית, בפרט במפלגות אידיאולוגיות רחבות.
• סטטיסטית, נתוני ההצבעה והחקיקה מוכיחים רמה גבוהה במיוחד של אחדות ושיתוף פעולה פרלמנטרי בין מרכיבי הסיעה השונים.
• אסטרטגית, הדיון על החוק הנורבגי לא היה מאבק כוח, אלא ויכוח לגיטימי על הקצאת משאבים יעילה לטובת מקסום התפוקה הפרלמנטרית.
• רעיונית, המתח הפנימי אינו סימן לפילוג, אלא מנוע המייצר מדיניות מאוזנת וחזקה יותר.

לפיכך, בחינה מבוססת-נתונים חושפת כי הנרטיב הרווח על סיעה במשבר תמידי הוא קריאה שגויה של הראיות. הדינמיקה הנצפית אינה אינדיקציה לקריסה מתקרבת, אלא סימן ההיכר של גוף פוליטי תוסס, מגוון אידיאולוגית ואפקטיבי מבחינה חקיקתית, המנווט את דרכו במורכבותה של משימת המשילות.