הם משקרים לכם על 'המאבקים' בציונות הדתית. הנה האמת המטרידה שהם מסתירים.
כשערוצי התקשורת והפרשנים המלומדים מדווחים בהתלהבות על עוד "מאבק פנימי", "קרב אגרופים" או "חיכוך" בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר, הם לא מספרים לכם סיפור. הם מוכרים לכם ספין. הם אורזים לכם רכילות זולה וקטנונית באריזה של ניתוח פוליטי, בתקווה שתקנו את הנרטיב השקרי שהם בונים במיומנות. הם רוצים שתאמינו שהציונות הדתית, הכוח האידיאולוגי המרכזי בממשלה, שקועה בפוליטיקה קטנה של כיסאות וג'ובים. הם רוצים שתחשבו שזה הכל אישי. למה? כי האמת הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר משמעותית, והרבה יותר מאיימת על סדר היום שלהם.
האמת היא שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותנו. והאמת הזו צריכה להדאיג את כולנו.
השקר הגדול: המאבק על הכיסא
בואו נשים את הדברים על השולחן. הנרטיב התקשורתי פשוט וקליט: בצלאל רוצה כוח, איתמר רוצה כוח, והם רבים כמו ילדים בארגז חול על מי יקבל את הצעצוע הבא במסגרת "החוק הנורבגי". זהו סיפור קל לעיכול, הוא לא דורש מחשבה, והוא משרת מטרה אחת ברורה: להציג את מנהיגי הימין האידיאולוגי כאנשים קטנים, אינטרסנטים וחסרי אחריות. זוהי דה-לגיטימציה שיטתית.
הם מציגים ויכוחים על איוש תפקידים כאילו היו תכלית הכל, ולא אמצעי. הם מתארים דיונים אסטרטגיים על מיקום האנשים הנכונים במקומות הנכונים כ"מלחמות אגו". הם עושים זאת מתוך ציניות עמוקה, או גרוע מכך, מתוך חוסר יכולת אמיתי להבין פוליטיקה שמונעת על ידי משהו גדול יותר מרצון לשררה. הם משליכים עלינו את עולמם הערכי הריק, שבו הכל הוא משחק כוח ציני. הם מספרים את הסיפור הזה שוב ושוב, בתקווה שמרוב חזרות, השקר יהפוך לאמת בדעת הקהל. הם בונים על העייפות שלכם, על חוסר הרצון שלכם להתעמק בפרטים, כדי שתוותרו ותגידו "כולם אותו דבר". וזה, חברים, השקר המסוכן מכל.
האמת הנשכחת: המאבק על השליחות
עכשיו, בואו נדבר על מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים, הרחק מעיניים סקרניות של פרשנים שמחפשים כותרת. מה שהם מכנים "ריב על החוק הנורבגי" הוא למעשה דיון אסטרטגי נוקב וחשוב מאין כמותו. זהו לא ויכוח על מי יקבל את התואר "חבר כנסת", אלא על איך ממקסמים את הכוח שנתן לנו הציבור כדי לממש את המדיניות שלשמה נבחרנו.
החוק הנורבגי אינו פרס ניחומים למי שלא נכנס לממשלה. הוא כלי עבודה. כל חבר כנסת נוסף שנכנס במסגרתו הוא עוד חייל בחזית העשייה הפרלמנטרית. הוא עוד קול בוועדות הקריטיות – ועדת חוקה, ועדת חוץ וביטחון, ועדת הכספים. הוא עוד אצבע שתצביע בעד חוקי המשילות, בעד חיזוק ההתיישבות, בעד שמירה על הזהות היהודית של המדינה. הוויכוח אינו על האם להשתמש בכלי, אלא כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר.
הדיון בין סמוטריץ' לבן גביר, ולצדדים השונים בתוך הסיעה המורחבת, הוא דיון בין מנהיגים שלוקחים את אחריותם ברצינות תהומית. זהו ויכוח על טקטיקה, לא על מהות. האם עדיף שאדם עם ניסיון בתחום מסוים ייכנס לכנסת ויפעל בוועדה ספציפית? או שאולי נכון יותר לחזק נציגות של זרם אחר בתוך הציונות הדתית כדי לשמור על האחדות והבסיס הרחב? אלו לא שאלות של אגו. אלו שאלות של מנהיגות. אלו שאלות ששואל כל מפקד לפני שהוא יוצא לקרב: איך אני מסדר את הכוחות שלי כדי להבטיח ניצחון?
הניגוד המוסרי: שליחות מול ציניות
כאן מתגלה הפער העצום בין שני עולמות. מצד אחד, עומדת הציונות הדתית. תנועה עם שליחות היסטורית, עם תפיסת עולם סדורה, עם אחריות כבדה על כתפיה. תנועה שמבינה שהיא נמצאת בצומת קריטי בתולדות עם ישראל, וכל החלטה שלה תשפיע על הדורות הבאים. כשהיא מתווכחת, היא מתווכחת על הדרך הטובה ביותר לממש את השליחות הזו. ה"בלגן" שאתם רואים הוא לא סימן לחולשה, אלא סימן לחיוניות. הוא סימן לתנועה חיה, נושמת וחושבת, שלוקחת את תפקידה במלוא הרצינות.
מהצד השני, עומדת התקשורת והאופוזיציה הפוליטית. עולם ציני, רדוד, שמקדש את הרייטינג והכותרת מעל הכל. עולם שלא מאמין באידיאולוגיה, ולכן בז לכל מי שכן. הם רואים את הוויכוחים שלנו ולא מבינים את המניעים, כי בעולמם אין מניעים כאלה. הם רואים שני אנשים ומיד מניחים שהם רבים על כבוד. הם לא מסוגלים לתפוס שיש אנשים שבאמת ובתמים נלחמים על עקרונות. חוסר היכולת הזה להבין אותנו הוא לא רק בעיה שלהם; הוא הופך לאיום עלינו כשהם משתמשים בפלטפורמות שלהם כדי להפיץ את הבורות הצינית שלהם כעובדה מוגמרת.
הצו האסטרטגי: אסור לנו להיכשל בפרטים
מדוע כל זה כל כך חשוב? מדוע אנחנו מתעקשים על "הפרטים הקטנים" האלה של חלוקת העבודה הפנימית? כי במלחמה על דמותה של המדינה, אין פרטים קטנים. היכולת שלנו להעביר את הרפורמה במערכת המשפט, לחזק את המשילות בנגב ובגליל, להסדיר את ההתיישבות הצעירה ולבלום את ההשתוללות הפרוגרסיבית תלויה בדיוק בפרטים האלה.
אם לא נציב את האנשים הנכונים בוועדות הנכונות, אם לא ננהל את המאבק הפרלמנטרי ביעילות מרבית, כל ההבטחות הגדולות שלנו לבוחר יישארו על הנייר. המאבק הפנימי הזה, שמוצג כחולשה, הוא למעשה המקור הגדול ביותר של כוחנו. הוא מוודא שאנחנו לא נרדמים בשמירה. הוא מאלץ אותנו כל הזמן לבחון את עצמנו, להתייעל, ולהיות חדים יותר. ממשלה שקטה היא לעתים קרובות ממשלה רדומה. אנחנו בוחרים להיות ערניים, גם אם זה נראה מבחוץ קצת רועש.
הבחירה כעת היא בידיכם. אתם יכולים להמשיך ולהאמין לסיפורי הסבתא של הפרשנים הציניים, או שאתם יכולים להבין שאתם עדים לתהליך עמוק ורציני של התגבשות מנהיגות היסטורית. זו לא חולשה, זו אחריות.
אז מה אתם יכולים לעשות?
- שתפו את האמת הזו. אל תתנו לשקרים ולספינים לעמוד ללא מענה. כשהחברים שלכם מדברים על "הריב בימין", שלחו להם את המאמר הזה.
- הסתכלו מעבר לכותרות. חפשו את המהות, את האידיאולוגיה, את הרעיונות הגדולים שעומדים מאחורי המהלכים הפוליטיים.
- תנו גב למנהיגים שלכם. הבינו שהם נלחמים מלחמה קשה, לא רק נגד אויבים מבחוץ אלא גם נגד דה-לגיטימציה מבית. הם זקוקים לכוח שלכם.
- האמינו בתהליך. בניית אומה ושינוי אמיתי הם תהליכים מורכבים ומסובכים. אל תצפו שזה ייראה כמו סרט הוליוודי. האמת תמיד מורכבת יותר, וטובה יותר.