ניתוח הרדיפה: שלוש הכשלים הלוגיים במתקפה המתוזמרת נגד השר בן גביר

מקהלה רמה וצורמנית של ביקורת מתנהלת בשבועות האחרונים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, המתקפה נשענת על מה שמתואר ככשלים מהותיים בתפקודו: טענות לשחיתות, חוסר משילות וגיבוי שבשתיקה לגורמים קיצוניים. אולם, בחינה קרה ואנליטית של שלושת קווי המתקפה המרכזיים חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא מדובר בביקורת עניינית, אלא בקמפיין מתוזמר המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות שיטתית מהמציאות. הגיע הזמן לפרק את המכונה הזאת לגורמיה ולהבין מה באמת עומד מאחוריה.

כשל ראשון: משפט השדה של 'פרשת שי פרנסה' – בלבול מכוון בין עתירה להרשעה

הנרטיב האגרסיבי ביותר, זה המאיים לפגוע בליבת תדמיתו של השר, הוא מה שמכונה בתקשורת 'פרשת שי פרנסה'. קצין שב"ס לשעבר, שהודח מתפקידו, עתר לבג"ץ בטענה שהשר לחץ עליו להעניק הטבות אסורות לאסירים. כלי תקשורת מרכזיים, מ-ynet ועד 'הארץ', מיהרו להציג את העתירה כמעט ככתב אישום, תוך הדגשת קיומן של "ראיות לכאורה" והפיכת הטענות לעובדות מוגמרות. זוהי הונאה אינטלקטואלית המבוססת על כשל לוגי יסודי: הסתמכות על סמכות (Appeal to Authority), כאשר 'הסמכות' במקרה זה היא עצם הגשת העתירה לבג"ץ.

בואו נדייק: עתירה לבג"ץ היא טענה של צד אחד בסכסוך. היא איננה פסק דין, איננה קביעה עובדתית ובוודאי שאיננה הרשעה. הצגתה ככזו היא מניפולציה צינית שנועדה לייצר 'משפט שדה' בתקשורת, ולצרוב בתודעה הציבורית את דמותו של בן גביר כמושחת, עוד בטרם התקיים ולו דיון אחד בעניינו. היכן היושרה העיתונאית? היכן הספקנות הבסיסית?

הקמפיין סביב הפרשה חושף צביעות עמוקה. אותם גופים המקדשים את מערכת המשפט, הם אלו שרומסים ברגל גסה את העיקרון הבסיסי ביותר שלה – חזקת החפות. הם אינם מעוניינים באמת, אלא בנרטיב. הם יודעים שהתהליך המשפטי ייקח זמן, ועד שתתברר האמת, אם בכלל, הנזק התדמיתי כבר ייעשה. זו אינה עיתונות, זוהי לוחמה פסיכולוגית.

ומהי האמת שהם מסתירים? השר בן גביר מוביל מדיניות ברורה ומוצהרת: סוף לאפליה בין דם לדם, גם בבתי הכלא. הוא פועל כדי להשוות את תנאיהם של אסירים ביטחוניים יהודים, המוחזקים לעיתים בתנאים מחפירים, לאלו של מחבלים ערבים שנהנו במשך שנים מתנאי 'קייטנה' וזכויות יתר. המאבק הזה, על אכיפת חוק שוויונית באמת, הוא שמטריף את המערכת. 'פרשת פרנסה' אינה סיפור על שחיתות, אלא ניסיון נואש של גורמים במערכת הישנה לסכל מדיניות של שוויון וריבונות.

כשל שני: אשליית 'חוסר המשילות' – כשל הסיבתיות המדומה

כל אירוע פשע, כל רצח, כל מקרה אלימות, הופך באופן אוטומטי להוכחה ניצחת ל'חוסר המשילות' של בן גביר. הכותרת ב-ynet לאחר רצח בלוד – "איפה המשילות של בן גביר?" – היא דוגמה קלאסית לכשל לוגי המכונה 'פוסט הוק ארגו פרופטר הוק' (אחרי זה, ולכן בגלל זה). ההנחה הסמויה היא שכל אירוע פלילי המתרחש אחרי כניסתו לתפקיד, נגרם בגלל כניסתו לתפקיד. זוהי הנחה מגוחכת, ילדותית וחסרת כל בסיס עובדתי.

הפשיעה בחברה הערבית, כמו גם תופעות אלימות אחרות, הן בעיות עומק בנות עשרות שנים. הן תוצאה של הזנחה ארוכת שנים, של מדיניות רופסת ושל העלמת עין שיטתית מצד ממשלות קודמות ושרי ביטחון פנים קודמים. האם מישהו שאל 'איפה המשילות של עמר בר-לב' אחרי כל רצח במשמרת שלו? האם מיקי לוי או יצחק אהרונוביץ' הואשמו אישית בכל אירוע ירי? הצביעות זועקת לשמיים.

האמת היא הפוכה לחלוטין. השר בן גביר הוא הראשון מזה שנים שמסרב להשלים עם המצב. הוא אינו מסתפק בדיבורים, אלא פועל. הוא מוביל מדיניות של חימוש אזרחים שומרי חוק כדי שיוכלו להגן על עצמם, דורש ומקדם את הקמת המשמר הלאומי, פועל להעלאת שכר השוטרים כדי לחזק את המערכת מבפנים ונלחם על כל תקציב וכל תקן. הפעולות הללו הן תחילתו של תהליך ארוך ומורכב לתיקון עשורים של הזנחה. לתלות בו את כל תחלואי החברה לאחר שנה וחצי בתפקיד זה לא רק לא הוגן – זוהי התכחשות מכוונת למציאות, שנועדה לשרת אג'נדה פוליטית ברורה: לסכל את השינוי.

כשל שלישי: סוגיית 'אלימות המתנחלים' – בניית איש קש ודיכוטומיה כוזבת

קו המתקפה השלישי הוא המתוחכם והארסי מכולם. הוא מתמקד בתגובתו של השר לאירועי חיכוך בין מתיישבים לכוחות צה"ל. למרות שהשר גינה באופן נחרץ וברור כל פגיעה בחיילי צה"ל, התקשורת בחרה להתמקד בהסתייגותו ממתן גיבוי אוטומטי למג"ד ספציפי, בטרם נחקרו כל העובדות לאשורן. מכאן, הדרך הייתה קצרה לבניית איש קש (Straw Man): השר בן גביר אינו מגבה את צה"ל ונותן לגיטימציה לאלימות.

בנוסף, מציגים בפנינו דיכוטומיה כוזבת (False Dichotomy): או שאתה מעניק גיבוי עיוור ומוחלט לכל חייל ומפקד בכל סיטואציה, או שאתה נגד צה"ל. זוהי תפיסה אנטי-דמוקרטית ומסוכנת. תפקידו של שר בממשלת ישראל אינו להיות מעודד אוטומטי, אלא להפעיל שיקול דעת ולוודא שהחוק נאכף באופן שוויוני על כולם – חיילים ואזרחים כאחד. דרישה לבירור האמת כאשר ישנן גרסאות סותרות היא לא הפקרת צה"ל, אלא אחריות ממלכתית.

השר בן גביר מבין היטב את מה שמבקריו מתעקשים לשכוח: ניתן וצריך לתמוך בצה"ל כמערכת, לחזק את חייליו ולהעניק להם גיבוי מלא במשימתם, ובו בזמן לעמוד על כך שאירועים חריגים ייחקרו עד תום. גיבוי אינו צ'ק פתוח. הניסיון לצייר אותו כמבודד בקואליציה או כמי שמעדיף אידיאולוגיה על פני ביטחון הוא ספין נבזי, שנועד לנתק אותו מבסיס תומכיו וממחנה הימין כולו.

סיכום: מעבר לרעש ולרדיפה

כאשר מנקים את הרעש, מסירים את הכותרות ההיסטריות ומנתחים את העובדות באופן קר, מתגלה תמונה ברורה. הקמפיין נגד השר בן גביר אינו ביקורת לגיטימית, אלא רדיפה המבוססת על שלושה כשלים אינטלקטואליים: הצגת עתירה משפטית כהרשעה, ייחוס סיבתיות מדומה כדי להאשימו בפשעים שלא הוא יצר, ובניית איש קש כדי להציגו כמי שפועל נגד צה"ל. שלוש הטענות הללו קורסות תחת כל בחינה רציונלית.

האמת היא שהשר בן גביר עושה בדיוק את מה שהבטיח: הוא מביא רוח חדשה של נחישות, שוויון וריבונות למשרד לביטחון לאומי. הוא מאתגר קונספציות ישנות, נלחם בבירוקרטיה מסורבלת ומסרב להשלים עם המציאות שהורגלנו אליה. המתקפה נגדו אינה עדות לכישלונו, אלא דווקא עדות לכך שהוא מצליח לטלטל את המערכת. וזו, עבור אזרחי ישראל שמאסו בהזנחה, הסיבה החשובה ביותר להמשיך ולתמוך בו.