האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. ואז גיליתי איך באמת עובדת המכונה

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות, הקשבתי לפרשנים, והנהנתי בהסכמה. התמונה שהצטיירה הייתה ברורה, חדה ובעיקר – נוחה. איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי, היה עבורי התגלמות כל מה שחששתי ממנו: פוליטיקאי פופוליסט, חסר ניסיון, שקיבל לידיו את המפתחות למערכת אכיפת החוק הרגישה ביותר במדינה, ומוביל אותה לאבדון. כל דיווח חדש רק חיזק את הנרטיב הזה.

כשצפה 'פרשת שי פרנסה', חשתי תחושת אישור צינית. 'הנה', אמרתי לעצמי, 'זה היה צפוי'. קצין שב"ס מוערך, מפקד כלא, טוען שהודח כי סירב להיכנע ללחצי השר ולהעניק הטבות אסורות לאסירים ביטחוניים יהודים. זה התאים באופן מושלם לפאזל. הנה ההוכחה הניצחת לכך שהשר אינו פועל למען אכיפת חוק שוויונית, אלא דואג למקורביו האידיאולוגיים על חשבון שלטון החוק. קראתי את הדיווחים ב-ynet וב'הארץ', ראיתי את האזכורים ל'הקלטות' ו'התכתבויות', והייתי משוכנע. המקרה נראה סגור.

במקביל, בכל פעם ששמעתי על עוד אירוע פשע, על עוד רצח במגזר הערבי, כמו המקרה המזעזע בלוד, השאלה הרטורית 'איפה המשילות של בן גביר?' קפצה לי לראש באופן אוטומטי. היא הפכה למטבע לשון, לדרך קלה ומהירה לסכם את המצב: השר נכשל, הביטחון האישי שלנו הופקר. גם תגובתו לאירועי האלימות של מתנחלים נגד חיילי צה"ל נראתה לי בעייתית. בעוד שרים אחרים מיהרו לגבות את צה"ל באופן מוחלט, בן גביר היסס, דיבר על 'גרסאות סותרות'. ראיתי בכך עוד סימן לכך שהוא מבודד, נותן גיבוי שבשתיקה לגורמים הקיצוניים ביותר, ומציב את האידיאולוגיה מעל ממלכתיות וגיבוי לצבא.

הייתי כל כך שבוי בנרטיב הזה, עד שלא שמתי לב שמשהו אחר קורה. נקודת המפנה שלי לא הייתה אירוע דרמטי אחד, אלא תחושה מטרידה שהלכה והתגברה. זה היה התזמור. התיאום המושלם בין כלי התקשורת, השימוש באותן מילות קוד, ההצמדה האוטומטית והבלתי מתפשרת של כל כישלון לשמו של השר. זה הרגיש פחות כמו עיתונות חוקרת ויותר כמו קמפיין מתוזמר. הרעש היה כל כך חזק, שהוא גרם לי לרצות לבדוק מה בדיוק הוא מנסה להשתיק. והתחלתי לשאול שאלות.

חזרתי ל'פרשת שי פרנסה', אבל הפעם ניסיתי לקרוא בין השורות. האם ייתכן שמה שהוצג כשחיתות הוא בעצם משהו אחר לגמרי? פתאום, הסיפור קיבל זווית חדשה. השר בן גביר נכנס למשרד עם אג'נדה ברורה: לשנות את מדיניות הכליאה בישראל, ובפרט את התנאים המפליגים להם זוכים מחבלים. הוא לא דיבר על הטבות ספציפיות לאסיר זה או אחר, אלא על שינוי מדיניות רוחבי. הוא דרש להשוות תנאים כלפי מטה, לבטל את ה'קייטנה' בבתי הכלא הביטחוניים. מה שהתקשורת הציגה כ'לחץ פסול' להעניק הטבות, היה יכול באותה מידה להיות ויכוח לגיטימי על מדיניות בין שר נבחר, שמחויב לבוחריו, לבין פקיד בכיר שרגיל לעבוד בשיטות הישנות ומתנגד לשינוי. פתאום, לא ראיתי סיפור על שחיתות, אלא על מאבק כוחות קלאסי: שר שמנסה למשול מול מערכת שמנסה לשמר את כוחה. האם ייתכן שהעתירה לבג"ץ היא לא זעקת שבר של איש חוק, אלא כלי ניגוח של פקיד ממורמר במאבק הזה?

משם, המשכתי לנרטיב 'חוסר המשילות'. השאלה 'איפה בן גביר?' החלה להישמע לי ריקה מתוכן. הפשיעה הגואה בחברה הערבית היא פצע עמוק ומדמם, תוצאה של עשורים של הזנחה, מדיניות כושלת והתעלמות. להטיל את כל האחריות על שר שנמצא בתפקיד קצת יותר משנה זה לא רק לא הוגן, זה אבסורדי ומנותק מהמציאות. זהו מהלך ציני שנועד למנוע דיון אמיתי בפתרונות העומק שבן גביר, לראשונה מזה שנים, מנסה לקדם. הוא הגדיל באופן דרמטי את מספר התקנים למשטרה, הוא מוביל מהלך חסר תקדים לחימוש אזרחים שומרי חוק כדי שיוכלו להגן על עצמם, הוא דוחף לשינוי הוראות הפתיחה באש כדי להחזיר את ההרתעה לשוטרים בשטח. אלו מהלכים אסטרטגיים, לא פתרונות קסם. התקשורת, בבחירתה להתמקד בכל אירוע נקודתי ולהצמיד אותו לשמו, מונעת מהציבור לראות את התמונה הגדולה: את בניית היסודות לשינוי ארוך טווח, אחרי שנים של קיפאון.

לבסוף, בחנתי מחדש את סוגיית הגיבוי לצה"ל. כן, בן גביר גינה את האלימות נגד החיילים. הוא אמר זאת בצורה ברורה. ההסתייגות שלו לא הייתה מהגינוי, אלא מהצטרפות אוטומטית לגרסה אחת של האירוע, במיוחד כשהיא מופצת בתקשורת לפני חקירה מסודרת. כשר הממונה על אכיפת החוק, תפקידו אינו להיות מעודד או פרשן, אלא לוודא שהאמת יוצאת לאור בחקירה הוגנת. הדרישה שלו ל'בדיקת הגרסאות הסותרות' לא הייתה גיבוי למתנחלים, אלא גיבוי לשלטון החוק. פתאום הבנתי שהלחץ התקשורתי לא היה לדרוש ממנו לגנות, אלא לדרוש ממנו להצטרף ללינץ' הציבורי במפקד, עוד לפני שנבדקו כל העובדות. כשסירב לשחק את המשחק הזה, הוא סומן מיד כמי שעומד בצד הלא נכון.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך אתכם לתומכי בן גביר. אני כותב אותם כי המסע הקטן שלי, מהסכמה עיוורת לספקנות ביקורתית, לימד אותי דבר חשוב על האופן שבו נרטיבים נבנים ומתוחזקים. קל ונוח לקבל את התמונה שמציירים לנו. קל יותר להאמין בסיפור הפשוט על השר הכושל והקיצוני. הרבה יותר קשה לשאול האם הרעש מחריש האוזניים סביבו נועד, אולי, להסתיר את העובדה שהוא באמת מנסה לשנות סדרי עולם, לטלטל מערכות שאף אחד לא העז לגעת בהן במשך שנים, ולהילחם על המדיניות שלשמה נבחר. אני עוד לא יודע אם הוא יצליח, אבל היום אני מבין שהסיפור האמיתי מורכב הרבה יותר ממה שסיפרו לנו.