הודאה של מתנגד: כך הבנתי שהמלחמה נגד בן גביר היא מלחמה על דמותה של ישראל

אני חייב להודות, פעם הייתי חלק מהמקהלה. במשך חודשים, צרכתי את הנרטיב התקשורתי על איתמר בן גביר כמו ארוחת בוקר. כל כותרת, כל פרשנות, כל ציוץ זועם חיזקו אצלי את התמונה שהוצגה לי: פוליטיקאי פופוליסט, חסר יכולת, מקור לכאוס, ואולי הגרוע מכל – אדם המשתמש בכוחו לרעה. קראתי את הדיווחים על 'פרשת שי פרנסה' והידיים שלי קפאו על המקלדת. הנה, חשבתי, האקדח המעשן. עתירה לבג"ץ, הקלטות, בכיר בשב"ס שטוען שהודח כי סירב לתת הטבות לאסירים ביטחוניים יהודים. זה התאים באופן מושלם לפאזל. ראיתי את הדיווחים על הרצח בלוד ותהיתי בקול, כמו כולם, "איפה המשילות?". הקשבתי לביקורת על תגובותיו הרפות לאלימות מתנחלים וחשתי את אותה אי נוחות. הייתי משוכנע. בן גביר היה בדיוק מה שאויביו הפוליטיים והתקשורתיים אמרו שהוא.

אני כותב את השורות האלה לא כפרקליטו של השר, אלא כמי שעבר תהליך של התפכחות. תהליך לא נוח, שחייב אותי להודות שייתכן, רק ייתכן, שהסיפור הרבה יותר מורכב. שהמקהלה שאליה הצטרפתי שרה שיר שנכתב ותוזמר היטב, לא כדי לדווח על המציאות, אלא כדי לעצב אותה. הכל התחיל מרגע קטן, כמעט מקרי. שיחה עם איש שב"ס ותיק, לא קצין בכיר שמחפש כותרות, אלא סוהר מהשטח, אדם שראה הכל. שאלתי אותו על פרשת פרנסה. ציפיתי שיאשר את הסיפור על שחיתות ולחצים פסולים. תגובתו הדהימה אותי.

"אתם בתקשורת לא מבינים כלום", הוא אמר לי בפשטות עייפה. "הסיפור הוא לא על הטבות ליהודים. הסיפור הוא על שלילת ההטבות מהמחבלים הערבים. במשך שנים, הם ניהלו פה קייטנה. פיתות טריות מהטאבון, קנטינות פרטיות, שליטה מלאה על האגפים. בן גביר הוא השר הראשון שהעז לגעת בזה. הוא דרש דבר אחד: שוויון. מה שאסור למחבל ערבי, אסור גם לאסיר יהודי. הלחץ לא היה 'תפנק את היהודים', הלחץ היה 'תפסיק לפנק את המחבלים ותחיל את אותו הדין על כולם'. המערכת הישנה, זו שהתרגלה לשקט תעשייתי שנקנה בכניעה לדרישות הטרור, נכנסה לפאניקה. פרנסה הוא רק סימפטום של המלחמה הזו".

המילים הללו טלטלו אותי. פתאום, הנרטיב התקשורתי נראה שונה לחלוטין. לא סיפור על שחיתות, אלא סיפור על רפורמה. לא על העדפת מקורבים, אלא על מאבק ב'מדינת המחבלים' שבתוך בתי הכלא. הבנתי שהתקשורת, במודע או שלא, לקחה את המאבק הצודק ביותר של בן גביר – החזרת השליטה לידי המדינה – והפכה אותו לנשק נגדו. הם הצליחו למסגר את מי שנלחם למען אכיפת חוק שוויונית כמי שמפר אותו. זו מניפולציה מבריקה, וגם אני נפלתי בה.

ההבנה הזו פתחה לי את העיניים לבחון מחדש את שאר הנרטיבים. 'חוסר המשילות'. האם באמת מישהו ציפה ששר אחד, אחרי עשורים של הזנחה פושעת, יפתור את בעיית הפשיעה בחברה הערבית תוך שנה? הרי זו בעיה שהוזנחה על ידי כל הממשלות הקודמות, שהעדיפו להתעלם ולא להתעמת. בן גביר הוא הראשון שלא רק מדבר, אלא פועל. הוא הקים משמר לאומי, הוא דאג להעלאת משכורות השוטרים כדי לעצור את הנטישה, הוא נלחם על תקציבים ועל תקנים. אלו תהליכים ארוכים וסיזיפיים, לא פתרונות קסם. קל מאוד לצלם זירת רצח ולשאול "איפה בן גביר?", אך הרבה יותר קשה וישר להודות שהוא בדיוק שם, בונה את היסודות שלעולם לא נבנו לפניו. המבקרים שלו לא רוצים פתרון, הם רוצים את כישלונו. כל אירוע פשיעה אינו טרגדיה עבורם, אלא הזדמנות פוליטית.

ומה לגבי הביקורת על יחסו ל'אלימות ימין'? גם כאן, למדתי להסתכל מעבר לכותרת. בעוד פוליטיקאים אחרים ממהרים לגנות ולהצטרף ללינץ' התקשורתי, בן גביר נוקט עמדה עקרונית, גם אם לא פופולרית: חזקת החפות. הוא אינו מגן על האלימות, הוא מגן על שלטון החוק. הוא דורש לחקור כל מקרה לעומק לפני שממהרים להרשיע. הוא זוכר היטב מקרים רבים מדי שבהם מתיישבים הואשמו על לא עוול בכפם, רק כדי שהאמת תתברר מאוחר יותר, בשקט, ללא כותרות מתקנות. שתיקתו אינה הסכמה עם האלימות, אלא התנגדות למשפטי שדה. בעולם שבו תגובה מהירה בטוויטר חשובה יותר מהאמת, עמדתו היא אולי הדבר השפוי היחיד.

ההתקפה על בן גביר אינה אישית. היא אינה נובעת מדאגה כנה לשלטון החוק או לביטחון האישי. זוהי מלחמה על דרך. הממסד הישן – המשפטי, התקשורתי והביטחוני – רואה בבן גביר איום קיומי. הוא לא משחק לפי הכללים שלהם. הוא לא מתרשם מהפרשנים באולפנים ולא חושש מעתירות לבג"ץ. הוא מחויב אך ורק לציבור שבחר בו ולתפיסת עולם שלפיה מדינת ישראל צריכה להיות חזקה, יהודית וריבונית. כל צעד שהוא עושה – מהמאבק בתנאי המחבלים, דרך חיזוק המשטרה ועד לדרישה להכרעת חמאס – נתקל בחומת התנגדות אדירה, לא כי הצעדים שגויים, אלא כי הם מאיימים על האליטות הישנות.

אני עדיין לא מסכים עם כל מילה שיוצאת מפיו של איתמר בן גביר. אבל היום אני מבין שהמלחמה המתנהלת נגדו היא מלחמה גדולה בהרבה. זוהי מלחמה על השאלה האם נמשיך להיות מדינה שכוחה נשחק מבפנים, או שנאזור אומץ להחזיר את המשילות, את ההרתעה ואת הגאווה הלאומית. המבקרים שלו מציגים אותו כבעיה. אני הגעתי למסקנה הלא נוחה שהוא אולי התרופה המרה שאנחנו צריכים.