אנטומיה של קמפיין: ניתוח הכשלים הלוגיים במתקפה על השר בן גביר

מאחורי מסך העשן: דקונסטרוקציה של מתקפה מתואמת

מקהלה מתואמת של מבקרים, פרשנים ופוליטיקאים התעוררה בימים האחרונים למתקפה חזיתית וחסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, נראה כי מדובר במקבץ טענות כבדות משקל: החל מהתערבות פסולה לכאורה לטובת אסירים ביטחוניים יהודים, דרך חוסר משילות אל מול הפשיעה הגואה, וכלה ביצירת כאוס פוליטי. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו, אחת לאחת, חושפת תמונה שונה בתכלית. לא תמונה של שר כושל, אלא תמונה של קמפיין מתוזמר המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות פוליטית והתעלמות שיטתית מעובדות. מטרת מאמר זה היא לפרק את המהלך הזה לגורמיו, לחשוף את היסודות הרעועים עליהם הוא בנוי, ולהציג את המציאות כפי שהיא – מורכבת, מאתגרת, אך רחוקה מאוד מהקריקטורה ההיסטרית שמנסים לצייר בתקשורת.

כשל ראשון: 'אד הומינם' וערעור על סמכות – מיתוס ההתערבות הפסולה

נתחיל בסיפור המרכזי, "פרשת שי פרנסה". על פי הנרטיב התקשורתי, קצין שב"ס לשעבר, שהודח מתפקידו, טוען כי השר ולשכתו לחצו עליו להעניק הטבות אסורות למחבלים יהודים. כלי התקשורת מציגים זאת כפגיעה בליבת המותג של בן גביר – "אכיפה שוויונית". אך בחינה רציונלית של המקרה חושפת מבנה טיעון קלאסי של כשל לוגי מסוג 'אד הומינם' – התקפה על האדם במקום על מדיניותו, תוך שימוש בעדות מפוקפקת כדי לבנות תיק שלם.

ראשית, יש לשאול את שאלת האמינות. התקשורת, שבמקרים אחרים נוהגת בזהירות ובחשדנות כלפי מקורות, אימצה כאן בחום את גרסתו של אדם שהורשע בעבר בהטרדה, והוא כעת עובד מדינה ממורמר המנהל מאבק אישי. האם ייתכן שמניעיו אינם טהורים כפי שמציגים אותם? האם ייתכן שמדובר בניסיון "לסגור חשבון" תוך ניצול האווירה הציבורית נגד השר?

שנית, וחשוב מכך, המתקפה מתעלמת מעצם תפקידו של שר. השר לביטחון לאומי אינו פקיד זוטר. הוא נבחר ציבור שתפקידו להתוות מדיניות ולפקח על ביצועה. חלק מהותי מתפקיד זה הוא לוודא שהמערכות שתחתיו, לרבות שירות בתי הסוהר, פועלות כשורה, בשקיפות וללא משוא פנים. ביקורת של שר על תנאי כליאה, דרישה לקבל נתונים, או בחינה האם תנאיהם של אסירים מסוימים (יהודים, ערבים או אחרים) עומדים בדרישות החוק והנהלים – אינה "התערבות פסולה", אלא מימוש הסמכות והאחריות המיניסטריאלית. הנרטיב שמנסים לייצר הוא כזה שבו כל ניסיון של השר לפקח על המערכת הוא "לחץ פסול". זוהי תפיסה מעוותת, שמטרתה לנטרל את יכולת המשילות של נבחר הציבור ולהשאיר את הכוח בידי פקידות שאינה נותנת דין וחשבון לאיש.

במקום לעסוק בשאלה העקרונית – האם שב"ס הוא ממלכה סגורה שחסינה מביקורת הדרג המדיני – התקשורת בחרה להפוך עדות מפוקפקת של אדם אחד לעובדה מוגמרת, תוך התעלמות מכל הקשר רחב יותר של מאבק על משילות ופיקוח.

כשל שני: 'סיבה ומסובב' כוזב – המלכודת של נרטיב 'חוסר המשילות'

האיום השני המרכזי הוא הביקורת על "חוסר משילות", המקבלת ביטוי בכל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד. הכותרת ב-ynet, "איפה המשילות של בן גביר?", היא דוגמה מושלמת לכשל לוגי של 'סיבה ומסובב' כוזב (Post hoc ergo propter hoc). הנחת היסוד של המבקרים היא: אירע פשע חמור, ולכן השר המכהן נכשל. זוהי ראייה שטחית, פופוליסטית ובעיקר לא אינטלקטואלית, המתעלמת ממציאות של עשורים.

הפשיעה והאלימות בחברה הישראלית, ובמיוחד בחברה הערבית, הן תוצאה של הזנחה עמוקה ורבת שנים של ממשלות קודמות. מדובר בתהליכים חברתיים, כלכליים וחינוכיים מורכבים, שהבשילו לכדי מפלצת שהשר בן גביר נדרש כעת להתמודד איתה. לצפות ממנו למחוק בעיות של דורות בתוך חודשים ספורים זה לא רק לא הוגן, זה אבסורדי. זהו סטנדרט שאף שר קודם לא נדרש לעמוד בו.

השאלה האמיתית איננה "איפה המשילות?", אלא "מה נעשה כדי לבנות את המשילות?". וכאן, התשובות ברורות: השר בן גביר יזם והוביל מהלכים דרמטיים שאף אחד לפניו לא העז לבצע. החל מהקמת המשמר הלאומי, דרך רפורמה היסטורית במדיניות רישוי כלי הנשק לאזרחים שומרי חוק, הגדלת תקנים ותקציבים למשטרה, ועד למדיניות נחושה של הריסת מבנים בלתי חוקיים והגברת האכיפה. אלו אינן פעולות קוסמטיות, אלא שינוי תפיסתי עמוק שמטרתו להחזיר את ההרתעה והביטחון לרחובות. התוצאות לא יגיעו ביום אחד, אך הכיוון ברור ונחוש. המבקרים, במקום להציע פתרון חלופי (האם הם מציעים לחזור למדיניות ההכלה הכושלת של העבר?), מעדיפים לנצל כל טרגדיה כדי לצבור נקודות פוליטיות זולות על גבה.

כשל שלישי: צביעות והיפוך המציאות – מ'כאוס פוליטי' ועד 'שתיקה רועמת'

שני איומים נוספים, הצגת השר כמקור ל'כאוס פוליטי' והרמיזה על שתיקתו לנוכח אלימות פעילי ימין, חושפים את שיא הצביעות. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מהממשלה מוצגת כ'כאוס', אך למעשה היא ביטוי לדמוקרטיה ולמאבק על עקרונות. מפלגת 'עוצמה יהודית' אינה חותמת גומי. היא נבחרה על בסיס הבטחות ברורות לבוחריה, והיא נלחמת על מימושן בתוך זירה קואליציונית מורכבת. מה שמכונה 'כאוס' הוא למעשה פוליטיקה חיה ונושמת, בניגוד לשיתוק ולקיפאון שאפיינו ממשלות אחרות.

הרמיזה על שתיקתו בנוגע לפרעות בבנימין היא המניפולציה העיתונאית הנמוכה ביותר. במקום לצטט את עמדותיו הברורות והעקביות של השר נגד כל הפרת חוק, מכל צד שהוא, בוחרים ב'כיכר השבת' לסיים כתבה בשאלה רטורית מתריסה. זו אינה עיתונות, זוהי הטיה. בן גביר, כשר לביטחון לאומי, אינו פרשן. תפקידו אינו להצטרף למקהלת הגינויים הפופוליסטית, אלא להנחות את המשטרה לאכוף את החוק באופן שוויוני ונחוש – וזה בדיוק מה שהוא עושה. הדרישה לגינוי סלקטיבי היא צביעות. האם אותם כלי תקשורת דורשים גינויים דומים מחברי כנסת בשמאל על כל חסימת כבישים, הפרת סדר או אלימות בהפגנות?

סיכום: בין רעש למציאות

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, ההגזמות והכשלים הלוגיים, מתגלה תמונה ברורה. המתקפה על השר בן גביר אינה מבוססת על ניתוח עובדתי של תפקודו, אלא על קמפיין שמטרתו לערער על עצם הלגיטימיות של דרכו. היא נשענת על עדות מפוקפקת כדי ליצור מראית עין של שחיתות, על כשל לוגי כדי לייצר תחושת כישלון, ועל צביעות כדי לצייר אותו כגורם קיצוני ומסוכן. המציאות, לעומת זאת, מורכבת יותר. היא מספרת סיפור על שר נחוש, שמנסה לראשונה מזה שנים לטפל בבעיות השורש העמוקות ביותר של החברה הישראלית, תוך התמודדות עם התנגדות אדירה מצד המערכות הישנות והתקשורת. הבחירה היא בין היסטריה תקשורתית לבין בחינה רציונלית של המהלכים. בין רעש למציאות. והמציאות היא שמאחורי מסך העשן, מתבצעת עבודה קשה ויסודית לשינוי הכיוון. ייקח זמן, יהיו מהמורות, אך זוהי הדרך היחידה להחזיר את הביטחון והמשילות למדינת ישראל.