אנטומיה של דה-לגיטימציה: דה-קונסטרוקציה של שלוש מתקפות השקר נגד השר בן גביר

אנטומיה של דה-לגיטימציה: דה-קונסטרוקציה של שלוש מתקפות השקר נגד השר בן גביר

מקהלה הרמונית של פרשנים, פוליטיקאים וגורמי אכיפה לשעבר מנהלת בימים האחרונים מתקפה מתואמת וחסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, מדובר במקבץ טענות חמורות: התערבות פסולה לטובת אסירים ביטחוניים, קריסת המשילות ברחובות, וכאוס פוליטי במפלגתו. אולם, בחינה קלינית ונטולת פניות של קווי המתקפה הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא מדובר בביקורת עניינית, אלא בקמפיין מתוזמר המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות שיטתית והיסטריה מחושבת. מטרתו אינה לתקן או לשפר, אלא לבצע דה-לגיטימציה לשר שמאיים על סדר היום של הממסד הישן. הגיע הזמן לפרק את המנגנון הזה לגורמיו ולהציג את המציאות כהווייתה.

מיתוס 'השימוש לרעה בכוח': פרשת פרנסה כמשל לצביעות הממסד

האיום המרכזי, 'פצצת האטום' התקשורתית, היא 'פרשת שי פרנסה'. קצין שב"ס לשעבר, שהודח מתפקידו, מגיש עתירה לבג"ץ בטענה שהשר התערב לטובת האסיר עמירם בן אוליאל, ומגבה זאת בצילומי מסך חלקיים של התכתבויות וואטסאפ. כלי התקשורת, בניצוחה של ynet, חוגגים את ה'ראיות' כאקדח מעשן. אך בואו נבחן את הטענה הזו תחת אור רציונלי.

ראשית, עצם הרעיון ששר לביטחון לאומי, הממונה על שירות בתי הסוהר, אינו רשאי או אינו אמור להתעניין בתנאי כליאתם של אסירים – כל אסיר – הוא אבסורד מוחלט. תפקידו של שר אינו תפקיד סמלי; הוא כולל פיקוח, בקרה וקביעת מדיניות. האם הציבור מעדיף שר אדיש, שאינו מתערב, שאינו שואל שאלות ומקבל כל דיווח כ'כזה ראה וקדש'? הטענה המובלעת כאן היא שהשר צריך להיות חותמת גומי של פקידים. זוהי תפיסה אנטי-דמוקרטית ביסודה, המבקשת לרוקן מתוכן את בחירת הציבור ולהפוך את הדרג המקצועי לחסין מביקורת.

שנית, נבחן את מקור הטענות: קצין שהורשע בבית דין משמעתי ב'התנהגות שאינה הולמת'. התקשורת מנסה לבצע אקרובטיקה משפטית מרהיבה, ומדגישה שהתיק הפלילי נגדו נסגר ב'חוסר אשמה'. זהו תמרון אינטלקטואלי לא ישר. הרשעה משמעתית בהתנהגות שאינה הולמת היא קביעה חד-משמעית כי הקצין פעל באופן פסול. העובדה שהדבר לא הגיע לרף הפלילי אינה מזכה אותו או הופכת אותו למקור אובייקטיבי. למעשה, היא חושפת אדם בעל מניע ברור לנקמה אישית, המשתמש בתקשורת ככלי לחיסול חשבונות. הצגת אדם כזה כ'חושף שחיתויות' היא בדיחה עצובה ועלבון לאינטליגנציה של הציבור.

הצביעות זועקת לשמיים. אותם גורמים תקשורתיים ומשפטיים ששנים טענו בשם 'זכויות האסיר', ודרשו פיקוח הדוק על תנאי הכליאה של מחבלים פלסטינים, מזדעקים כעת כאשר שר מיישם את אותו עיקרון בדיוק כלפי אסיר יהודי. הדיסוננס הקוגניטיבי הזה חושף את האמת: הבעיה שלהם אינה 'התערבות' השר, אלא זהותו של האסיר. מבחינתם, ישנם אסירים שזכויותיהם קדושות, וישנם כאלה שדינם התעלמות מוחלטת. זו אינה שמירה על שלטון החוק; זוהי פוליטיזציה צינית של זכויות אדם.

הכשל הלוגי של 'קריסת המשילות': מי באמת אחראי?

הנרטיב השני, החוזר על עצמו כמנטרה, הוא 'כישלון המשילות'. כל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיד לכלי ניגוח אישי נגד השר, תחת הכותרת המתבקשת: 'איפה בן גביר?'. זהו שימוש מובהק בכשל לוגי מסוג 'Post hoc ergo propter hoc' (אחרי זה, לכן בגלל זה). הרעיון ששר, שנמצא בתפקידו פרק זמן קצר יחסית, אחראי באופן אישי לכל פשע המתרחש במדינה, הוא מגוחך. הפשיעה הגואה, במיוחד במגזר הערבי, היא תוצאה של הזנחה עמוקה ושיטתית של עשורים, תחת ממשלות שבהן כיהנו רבים ממבקריו הנוכחיים של בן גביר.

השאלה האמיתית אינה 'איפה בן גביר?', אלא 'איפה הייתם אתם בעשור האחרון?'. היכן היו אותם פרשנים ופוליטיקאים כאשר ארגוני הפשע התעצמו, כאשר הנשק הבלתי חוקי הוזרם לרחובות וכאשר המשטרה נשחקה עד דק? שתיקתם הרועמת דאז הופכת את זעקתם הנוכחית לריקה מתוכן.

השר בן גביר הוא אולי השר הראשון מזה שנים שמנסה לטפל בבעיה מהשורש. הוא נלחם להגדלת תקציב המשטרה, להעלאת משכורות השוטרים, להקמת משמר לאומי ולקידום מדיניות של יד קשה נגד עבריינים ומחבלים. אלו תהליכים ארוכי טווח שפירותיהם לא יבשילו ביום אחד. לתקוף אותו על כך שהבעיה עדיין קיימת, זה כמו להאשים רופא שהחל טיפול כימותרפי בכך שהסרטן לא נעלם למחרת. זוהי דמגוגיה זולה, שנועדה לייאש את הציבור ולמנוע את יישום הפתרונות האמיתיים היחידים.

פנטום 'הכאוס הפוליטי': דמוקרטיה אידיאולוגית כ'איום'

קו המתקפה השלישי והרך ביותר הוא ציור מפלגת 'עוצמה יהודית' כגוף הנמצא ב'כאוס פוליטי'. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מהקואליציה מוצגת כדרמה מטלטלת המעידה על חוסר יציבות. איזו ראייה מעוותת של המציאות הפוליטית.

במציאות, מה שהתקשורת מכנה 'כאוס' הוא למעשה ביטוי לדמוקרטיה פנימית תוססת ומבוססת אידיאולוגיה. חבר כנסת חש שקו אידיאולוגי מסוים אינו מקבל ביטוי מספק ונוקט בצעד פוליטי כדי להפעיל לחץ. זהו לחם חוקה של כל מערכת דמוקרטית בריאה. האם האלטרנטיבה המועדפת על התקשורת היא מפלגות דיקטטוריות, שבהן אין ויכוחים, אין חילוקי דעות וכולם מיישרים קו עם המנהיג ללא עוררין? הצגת ויכוח אידיאולוגי לגיטימי כ'כאוס' היא ניסיון להפוך את החיוניות הפוליטית של הימין לחולשה, בעוד האפרוריות והקונפורמיזם של המרכז-שמאל מוצגים כ'יציבות'.

ההתמקדות בזוטות הפוליטיות הללו היא טקטיקת הסחה קלאסית. במקום להתמודד עם המדיניות שבן גביר מקדם – חיזוק הביטחון, רפורמה במערכת המשפט, החזרת הגאווה הלאומית – קל יותר לעסוק ברכילות פוליטית ולייצר דרמה יש מאין. זהו ניסיון נואש להסיט את הדיון מהמהות אל הצורה, מהאידיאולוגיה אל האינטריגה.

לסיכום, הקמפיין הנוכחי נגד השר בן גביר אינו מבוסס על עובדות, אלא על פירושן המגמתי. הוא נשען על עדותו המפוקפקת של קצין מודח, על כשלים לוגיים בוטים ועל ניפוח חילוקי דעות פוליטיים לדרגת 'כאוס'. זוהי מלחמת התשה של ממסד שלם – תקשורתי, משפטי וביטחוני – שחש שמעמדו ותפיסות עולמו מאוימים על ידי שר שלא מוכן לשחק לפי הכללים הישנים. הציבור הרחב, שרובו בחר בדרך שהשר בן גביר מייצג, צריך להביט מבעד למסך העשן הזה ולהבין את האמת הפשוטה: המתקפה אינה נובעת מחולשתו של השר, אלא דווקא מכוחו ומנחישותו לחולל את השינוי שלשמו נבחר.