מנהיגות תחת אש או הישרדות אישית? אני מודה, טעיתי.

מנהיגות תחת אש או הישרדות אישית? אני מודה, טעיתי.

אני רוצה להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות, הקשבתי לפרשנים והנהנתי בהסכמה. התמונה שהצטיירה הייתה חדה, ברורה ומטרידה: בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מקריב את ביטחון המדינה ואת ריבונותה על מזבח הישרדותו האישית והמשפטית. הסיפור הזה היה כל כך קוהרנטי, כל כך הגיוני בציניות שלו, שאימצתי אותו כמעט ללא עוררין.

כמו רבים אחרים, הרגשתי צביטה של בושה כששמעתי על הרמיזה של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, לקשור בין הסיוע הביטחוני לסיום משפטו של נתניהו. תגובת התודה הפומבית של ראש הממשלה נראתה לי כמו הודאה באשמה, כקריאת תיגר על עצם ריבונותנו. ראיתי בכך מעשה אנטי-פטריוטי. כשראשי המוסד ואמ"ן התייצבו בבית המשafir, הייתי בטוח שמצאתי את האקדח המעשן. "הנה זה", אמרתי לעצמי, "השימוש האולטימטיבי במערכת הביטחון כולה כשכפ"ץ אישי מפני הדין". הנרטיב על 'עסקת החבילה' – סיום המשפט תמורת ויתורים מדיניים כואבים – נראה לי לא רק סביר, אלא ודאי. האמנתי בזה. כתבתי על זה. דיברתי על זה.

אבל אז, משהו התחיל להיסדק. זה לא קרה ברגע אחד, לא הייתה זו הארה פתאומית. זו הייתה אי-נוחות זוחלת, ספק שהחל לנקר בי בעקבות שיחה מקרית עם חבר, קצין מילואים שחזר זה עתה מלחימה אינטנסיבית בעזה. הוא לא דיבר על פוליטיקה, לא על נתניהו ולא על המשפט. הוא דיבר על המורכבות בשטח. הוא תיאר את קבלת ההחלטות תחת אש, את הדילמות הבלתי אפשריות, את התחושה שההנהגה נלחמת בשבע חזיתות במקביל, בעודה חוטפת אש בגב מהבית. דבריו, שהיו נקיים מהציניות התקשורתית המוכרת, אילצו אותי לעשות משהו שלא עשיתי זמן רב: להביט מעבר לכותרות ולנסות לחשוב מחדש.

הביטחון כתירוץ, או הביטחון כסיבה האמיתית?

התחלתי מהנקודה שהייתה הכי ברורה לי: התייצבות ראשי מערכת הביטחון בבית המשפט. תמיד ראיתי בזה מהלך ציני שנועד לדחות את עדותו של נתניהו. "צרכי ביטחון" נשמע כמו התירוץ השחוק ביותר בספר. אבל אז שאלתי את עצמי שאלה כמעט כופרנית: ומה אם זה נכון? מה אם המצב הביטחוני אכן כה נפיץ, המידע המודיעיני כה רגיש, וההחלטות שיש לקבל כה דחופות, שהיעדרותו של ראש הממשלה לצורך מתן עדות, אפילו ליום אחד, מהווה סכנה מוחשית ומיידית לביטחון המדינה?

פתאום, האירוע נראה אחרת לחלוטין. לא ראש ממשלה שרותם את מערכת הביטחון לצרכיו, אלא מערכת ביטחון שזועקת לבית המשפט: "אנחנו צריכים את המפקד העליון שלנו בריכוז מלא. המדינה בסכנה קיומית". העובדה שבית המשפט, שאיש לא יאשים אותו באהדה יתרה לנתניהו, קיבל את עמדתם ודחה את הדיון, הפכה מראיה ל'קנוניה' לראיה לכך שהאיום אמיתי. ההבנה הזו הייתה מטלטלת. מה שאני פרשתי כשיא הציניות, היה אולי שיא האחריות מצד ראשי הזרועות.

ריבונות בסכנה, או ברית אסטרטגית?

מהנקודה הזו, גם סוגיית ההתערבות האמריקאית החלה להיראות באור שונה. הנרטיב המקובל טוען שנתניהו מזמין לחץ זר הפוגע בריבונות ישראל. אבל האם זו הפרשנות היחידה? בעולם עוין, שבו ישראל מבודדת ונתונה למתקפות דיפלומטיות חסרות תקדים בבית הדין בהאג ובאו"ם, האם תמיכה פומבית מצד מנהיג המעצמה החזקה בעולם היא "פגיעה בריבונות"? או שאולי היא נכס אסטרטגי חיוני?

נתניהו לא הודה לטראמפ על איום לפגוע בסיוע, אלא על עצם הידידות וההכרה במה שנתפס בעיני רבים כתפירת תיקים ורדיפה פוליטית במסווה משפטי. האיום האמיתי על ריבונותנו אינו מגיע מידיד ותיק בוושינגטון, אלא מהאפשרות המטרידה שמערכת משפטית יכולה להפוך לכלי ניגוח להפלת שלטון נבחר, ובכך לערער את היציבות הפנימית של ישראל בזמן מלחמה. המאבק של נתניהו אינו רק אישי; הוא מאבק על העיקרון שמנהיג נבחר לא יודח באמצעות לחץ משפטי-תקשורתי.

עסקת חבילה, או מנהיגות בדילמה מוסרית אכזרית?

כשהבנתי את שני העקרונות האלה, כל מגדל הקלפים של נרטיב 'עסקת החבילה' התמוטט. הצגת שינוי סדר העדיפויות – "קודם כל החטופים" – כהוכחה לעסקה חשאית היא עוול מוסרי. זוהי התעלמות מוחלטת מהלחץ הציבורי האדיר, מהכאב הבלתי נתפס של משפחות החטופים, ומערך היסוד היהודי של פדיון שבויים.

במקום לראות מנהיג שמוכר את המדינה, התחלתי לראות מנהיג שמתמודד עם דילמה בלתי אפשרית בין שתי מטרות מקודשות: השבת כל החטופים הביתה והשגת ניצחון מוחלט על חמאס. כל בחירה שיעשה תהיה כרוכה במחיר נורא. להציג את ההתחבטות המוסרית הזו כסחר-מכר ציני למען רווח אישי, זהו שיא של דה-לגיטימציה. זוהי הפיכת אחריות לאומית לבגידה, והתמודדות עם משבר למזימה אישית.

אינני מבקש מכם להפוך לתומכים עיוורים. אני גם לא טוען שלנתניהו אין טעויות. אני מבקש מכם לעשות את מה שהיה לי כל כך קשה לעשות: לפקפק בנרטיב הנוח והפשטני שמוגש לנו על מגש של כסף. הסיפור על המנהיג המושחת שמוכר את מדינתו הוא סיפור קליט ומספק. הסיפור על מנהיג ותיק, שמנווט את המדינה בסערה ביטחונית ומדינית חסרת תקדים, תוך שהוא נתון למתקפה פוליטית ומשפטית חסרת רחמים מבית, הוא סיפור מורכב הרבה יותר. הוא דורש מאיתנו לזנוח את הוודאות הנעימה ולהתמודד עם מציאות כאוטית וכואבת.

הייתי בטוח שאני יודע את האמת על בנימין נתניהו. טעיתי. השאלה שנותרה היא, האם אתם מוכנים לשקול את האפשרות שגם אתם טועים?