מאחורי מסך העשן של 'פרשת פרנסה': וידוי של מי שהאמין למתקפה על בן גביר

וידוי: כך כמעט נפלתי בפח שטמנו לשר איתמר בן גביר

אני חייב להודות, ובכנות כואבת, שכמעט נפלתי בזה. כמו רבים וטובים, גם אני צפיתי במהדורות, קראתי את הכותרות הבוערות ב-ynet וב'הארץ', וראיתי את צילומי המסך המרשיעים לכאורה. התמונה הייתה ברורה, חדה וצורבת: השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נתפס על חם. 'פרשת שי פרנסה' נראתה כמו סוף הסיפור. הנה הראיות, שחור על גבי לבן, להתערבות פסולה למען מחבל יהודי. הנה השר, שכל הנרטיב שלו בנוי על משילות ויושרה, מתגלה כמי שמשתמש בכוחו באופן ציני ומושחת.

התגובה של לשכתו, שניסתה למסגר את מפקד הכלא לשעבר כעבריין, רק חיזקה את התחושה הקשה. הרי התקשורת מיהרה לדווח, ובצדק לכאורה, שהתיק הפלילי נגד פרנסה נסגר בעילה של 'חוסר אשמה פלילית'. באותו רגע, זה הרגיש כמו נוקאאוט. לא רק שהשר סרח, הוא גם משקר במצח נחושה, מנסה להכפיש ולהשתיק קצין בכיר שחשף את האמת. כל חבריי בעולם התקשורת דיברו על זה כעל נקודת שבר. האמנתי להם. האמנתי לכותרות. חיברתי את זה לרצח המזעזע בלוד ושאלתי את עצמי, כמו כולם, 'איפה המשילות?'. קראתי על הכאוס במפלגה שלו וחשבתי, 'הנה ההתפרקות'. הרגשתי שהסיפור סגור וחתום.

אבל אז, משהו קטן התחיל להציק לי. לא איזה מידע סודי, אלא תחושה עיתונאית בסיסית של חוסר פרופורציה. האינטנסיביות. הזעם המאורגן. התזמורת המושלמת של כל כלי התקשורת, ששרו כאיש אחד את אותו פזמון. זה היה מדויק מדי, נקי מדי. זה הרגיש פחות כמו חשיפה עיתונאית ויותר כמו מבצע חיסול ממוקד. והשאלה שהטרידה אותי הייתה לא 'מה בן גביר עשה?', אלא 'למה הם כל כך רוצים שנאמין לזה, דווקא עכשיו?'.

מבט שני על ה'ראיות'

מתוך הספק הזה, חזרתי אחורה. לא לתגובות ולפרשנויות, אלא ל'ראיות' עצמן. לאותם צילומי מסך מהוואטסאפ שהופצו לכל עבר. קראתי אותם שוב ושוב, הפעם לא בעיניים של מי שכבר השתכנע באשמתו של השר, אלא בעיניים ביקורתיות. מה שגיליתי הימם אותי. ה'התערבות הפסולה' וה'הוראות הבלתי חוקיות' פשוט לא היו שם. מה כן היה שם? שר שמקיים את תפקידו הפיקוחי. שר ששואל שאלות. שר שמבקש נתונים. שר שמגלה עניין באסיר שנמצא בתנאי בידוד קיצוניים במשך שנים, תנאים שארגוני זכויות אדם (מאלו שהתקשורת אוהבת לצטט) היו מגדירים כעינוי, אלמלא היה מדובר באסיר יהודי.

פתאום, הסיפור התהפך. השערורייה היא לא שהשר שאל שאלות על תנאי הכליאה של עמירם בן אוליאל. השערורייה היא שאף שר לפניו לא עשה זאת. השערורייה היא מערכת שלמה, שירות בתי הסוהר, שפועלת במשך שנים כמעט ללא פיקוח אפקטיבי, כמדינה בתוך מדינה. בן גביר לא 'התערב' – הוא העז לפקח. הוא העז לקיים את חובתו המיניסטריאלית. והמערכת, באמצעות אחד מבכיריה לשעבר, יצאה לקרב בלימה. 'פרשת פרנסה' איננה חשיפת שחיתות; היא הניסיון של הממסד הישן והכושל להדוף את הרפורמה שמגיעה אליו.

המניע האמיתי של פרנסה והמערכת שמאחוריו

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הכי רגישה: אישיותו של שי פרנסה. קל מאוד להיתפס לטיעון ש'התיק נסגר מחוסר אשמה פלילית'. זהו משפט קליט ונוח. אבל האם זה אומר שהאיש הוא קדוש מעונה? האם זה מבטל את העובדה שהוא היה חלק ממערכת רקובה, כזו שבן גביר נשלח על ידי בוחריו לתקן? המניע הוא מילת המפתח. פרנסה אינו חושף שחיתויות תמים. הוא קצין ממורמר, חלק מהאליטה הישנה של שב"ס, שרואה בשר החדש איום קיומי על התרבות הארגונית, על ה'חבר מביא חבר', על היכולת לפעול בחשכה. ההדלפה שלו אינה אקט של אזרחות טובה, אלא יריית פתיחה במלחמה של המערכת נגד הריבון שנבחר כדי לפקח עליה.

התקשורת, כמובן, משתפת פעולה בשמחה. היא מתעלמת לחלוטין מהקונטקסט: הכישלונות המתמשכים של שב"ס, הבריחות מכלא גלבוע, המסיבות למחבלים, אובדן השליטה. כל אלה נמחקים מהזיכרון הקולקטיבי. פתאום, שב"ס הוא גוף טהור וזך, והשר שמנסה לנער אותו הוא הפושע. זהו אבסורד מסוכן שנועד לשרת אג'נדה פוליטית ברורה: לסכל בכל מחיר את כהונתו של בן גביר.

התמונה הגדולה: המלחמה על המשילות

כשהבנתי את זה, כל חלקי הפאזל התחברו. המתקפה על בן גביר אינה מוגבלת לפרשת פרנסה. היא מערכה רחבה. כל אירוע פלילי, כמו הרצח בלוד, הופך מיד להוכחה ל'כישלון המשילות שלו', תוך התעלמות מוחלטת מהזנחה של עשורים שקדמו לו. הוא השר הראשון שמגדיל תקנים, שרוכש ציוד, שנלחם על גיבוי לשוטרים, אבל התקשורת רוצה תוצאות אתמול, כי היא לא רוצה שהוא יצליח. כל חריקת שיניים פוליטית בתוך מפלגתו מוצגת כ'כאוס', כאילו שבמפלגות אחרות אין חילוקי דעות. זוהי דה-לגיטימציה שיטתית.

הם לא תוקפים את בן גביר כי הוא נכשל. הם תוקפים אותו כי הוא מנסה. כי הוא מסרב לקבל את המצב הקיים. כי הוא מפר את הכללים הלא-כתובים של המועדון הסגור שניהל פה את העניינים במשך שנים. המלחמה נגדו היא לא על אישיותו או על סגנונו. היא מלחמה על עצם הרעיון של משילות אמיתית, על הזכות של שר נבחר ליישם את המדיניות שלשמה נבחר, גם אם זה לא מוצא חן בעיני פקידים בכירים, פרשנים ועורכי עיתונים.

אני לא מבקש מכם להפוך לתומכיו של השר בן גביר. אני מבקש מכם לעשות את מה שאני הכרחתי את עצמי לעשות: לפקוח עיניים. לשאול שאלות. להטיל ספק בנרטיב המוכתב והנוח. אל תסתפקו בצילומי מסך חלקיים ובכותרות מגמתיות. חפשו את התמונה המלאה. תשאלו את עצמכם מי מרוויח ממסע הציד הזה, ומה האמת שהם כל כך מפחדים שתתגלה. האמת היא שהמאבק שבן גביר מנהל הוא לא המאבק האישי שלו. זהו המאבק של כולנו על דמותה של המדינה ועל היכולת שלנו לשנות מציאות שרבים מדי השלימו איתה.