האנטומיה של חיסול פוליטי: כך מפרקים את התיק התקשורתי נגד איתמר בן גביר

מבוא: על רעש, צלצולים ושקרים

מקהלה מתואמת של כלי תקשורת, משפטנים ופוליטיקאים מהשמאל פצחה בחודשים האחרונים במסע ציבורי אינטנסיבי נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. נדמה שאין יום שבו לא נשלפת טענה חדשה, האשמה נוספת או "תחקיר" מרעיש, כולם מכוונים למטרה אחת: הצגת השר כסכנה לדמוקרטיה, כשלטון הכאוס וככישלון מהדהד. אלא שבחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של הטענות המרכזיות, חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של שר כושל, אלא תמונה של מערכת שלמה שאיבדה את עשתונותיה ומוכנה לרמוס כל אמת עובדתית וכל הגינות אינטלקטואלית כדי להפיל יריב פוליטי שמאיים על ההגמוניה שלה. הגיע הזמן לנתח, אחת לאחת, את הכשלים הלוגיים, את הצביעות ואת חצאי האמיתות שעומדים בבסיס מסע הרדיפה הזה.

1. מיתוס ההתערבות הפסולה: פירוק "פרשת פרנסה"

בלב הקמפיין הנוכחי עומדת עתירה לבג"ץ של עובד לשעבר בלשכת השר, שי פרנסה. העתירה, המלווה בצילומי מסך שהודלפו באופן מגמתי, טוענת להתערבות שיטתית של השר לטובת אסירים ביטחוניים יהודים. כלי התקשורת מיהרו להציג זאת כ"ראיות חותכות" להתערבות פוליטית פסולה. אולם, טיעון זה קורס תחת בחינה רציונלית.

ראשית, בואו נדבר על המקור. העתירה כולה נשענת על עדותו של עובד ממורמר, אשר פוטר מתפקידו. להציג את טענותיו כאמת צרופה, תוך התעלמות מוחלטת מהמניע האפשרי של נקמה אישית, הוא מעשה של חוסר יושרה עיתונאית. שנית, עצם הדיון ב"התערבות" הוא כשל לוגי מסוג "איש קש". תפקידו של שר בממשלת ישראל אינו להיות חותמת גומי של פקידים. תפקידו הוא לקבוע מדיניות ולפקח על ביצועה. השר בן גביר נבחר על בסיס הבטחה ברורה לציבור: שינוי מדיניות האכיפה והכליאה, וסיום האפליה השיטתית נגד אסירים יהודים לעומת התנאים המפליגים להם זוכים מחבלי חמאס. כאשר השר מוודא שהמדיניות שלו אכן מיושמת, שהנחיותיו מבוצעות ושאין סחבת בירוקרטית מכוונת – זו אינה "התערבות פסולה", זוהי משילות. זוהי תמצית הדמוקרטיה. הטענה שהשר צריך לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהדרג המקצועי, שחלקים ממנו עוינים את מדיניותו, פועל בניגוד להנחיותיו, היא טענה אבסורדית שמטרתה לרוקן את תפקיד השר מכל תוכן.

הקמפיין התקשורתי מנסה לצייר את הפיקוח הלגיטימי הזה כדאגה ספציפית לרוצח עמירם בן אוליאל. זוהי דמגוגיה זולה. המדיניות של בן גביר היא עקרונית ורוחבית: החלת תנאי כליאה שוויוניים והוגנים על כל האסירים, בהתאם לחוק. העובדה שהשמאל נזעק רק כאשר המדיניות הזו מיושמת כלפי יהודים, חושפת את צביעותו העמוקה. במשך שנים הם שתקו, ואף תמכו, במחוות ותנאים משופרים למחבלים ערבים עם דם על הידיים. כעת, כשהשר דורש שוויון בסיסי – הם זועקים "התערבות".

2. הכשל הלוגי של "חוסר האשמה הפלילית": נשק יום הדין שהתברר כאקדח מים

אחד הטיעונים המרכזיים שנועדו לקעקע את אמינות לשכת השר, הוא הדיווח החוזר ונשנה לפיו התיק הפלילי נגד העד המרכזי, שי פרנסה, נסגר בעילה של "חוסר אשמה פלילית". התקשורת מציגה זאת כהוכחה ניצחת לכך שתגובת השר, שהזכירה את עברו של פרנסה, הייתה "הכפשה שקרית". זוהי מניפולציה צינית של מושגים משפטיים.

במערכת המשפט הישראלית, העילה "חוסר אשמה פלילית" אינה זהה לעילה "חוסר אשמה". בעוד ש"חוסר אשמה" פירושו זיכוי מוחלט וקביעה שהאירוע לא התרחש, "חוסר אשמה פלילית" היא עילת סגירה טכנית, שמשמעותה לרוב היא שהפרקליטות סבורה כי קיים קושי ראייתי להגיע לרף ההרשעה הנדרש במשפט פלילי. היא אינה קובעת שהחשדות היו עלילת שווא או שהמעשים לא בוצעו. להציג את המונח המשפטי הזה כאילו הוא הכרזה על צדיקותו של אדם שנחקר בחשדות חמורים, זו הטעיה מכוונת של הציבור.

הסיקור התקשורתי מתעלם במפגיע מהעובדה הפשוטה: אדם עמד תחת חקירה פלילית בחשד לעבירות חמורות. עובדה זו לבדה רלוונטית ביותר להערכת מהימנותו כעד המרכזי והיחיד בפרשה כה דרמטית. הניסיון של התקשורת למחוק את ההקשר הזה, ולהפוך ויכוח לגיטימי על מהימנות העד למסע "הכפשה", חושף את ייאושם. הם נתלים בטרמינולוגיה משפטית אזוטרית כדי לטייח עובדות לא נוחות ולהפוך את התוקף לקורבן.

3. מ falacy of Hasty Generalization: רצח בלוד ו"כישלון המשילות"

בכל פעם שמתרחש אירוע פשיעה חמור, ובמיוחד במגזר הערבי, כותרות כמו "איפה המשילות של בן גביר?" צצות כפטריות אחרי הגשם. זהו כשל לוגי קלאסי של הכללה נמהרת (Hasty Generalization), יחד עם הצבת רף בלתי אפשרי.

השר בן גביר ירש מערכת ביטחון פנים שהוזנחה והופקרה במשך עשורים על ידי הממשלות הקודמות – אותן ממשלות שרבים ממבקריו הנוכחיים היו חברים בהן. הפשיעה והאלימות בחברה הערבית הן מגיפה שהתפתחה לאורך שנים של אזלת יד, הסכמות שבשתיקה ופרוטקשן פוליטי. לצפות מהשר בן גביר למחוק את כל תחלואי העבר בתוך שנה וחצי זה לא רק לא הוגן, זה מגוחך. זה כמו להאשים רופא שהחל בטיפול כימותרפי בחולה סרטן סופני, בכך שהחולה עדיין לא החלים לחלוטין אחרי הזריקה הראשונה.

השאלה הנכונה אינה "האם הפשיעה נעלמה?", אלא "האם המגמה משתנה?". התשובה לכך חיובית. תחת בן גביר, משטרת ישראל פועלת בתקיפות רבה יותר, אלפי כלי נשק נתפסים, ארגוני פשע סופגים מכות קשות, והציבור היהודי מצטייד בנשק להגנה עצמית בקצב חסר תקדים. המלחמה במשילות היא מלחמת התשה ארוכה, לא מבצע קצר מועד. השימוש בכל אירוע טרגי כהוכחה ל"כישלון" הוא טקטיקה פוליטית צינית, לא ניתוח ענייני.

סיכום: המלחמה האמיתית היא על הנרטיב

כאשר מפרקים את הטיעונים המרכזיים נגד השר בן גביר, מתגלה תבנית ברורה: הישענות על מקורות מפוקפקים, עיוות מכוון של מושגים משפטיים, הצבת סטנדרטים בלתי אפשריים והתעלמות מוחלטת מהקשר ומצביעות היסטורית. הקמפיין נגדו אינו נובע מדאגה כנה לשלטון החוק או לביטחון האזרחים. הוא נובע מפאניקה. פאניקה של אליטה ישנה שרואה כיצד שר נחוש, שמגובה ברצון הבוחר, מפרק בשיטתיות את המוסכמות הכושלות שלהם ומיישם מדיניות ימין ברורה ונחרצת.

ההתקפות לא ייפסקו. הן רק יתגברו. אך על הציבור להבין את המניעים שמאחוריהן. זו אינה ביקורת עניינית, זוהי מלחמה על תודעה. הבחירה היא בין היסטריה תקשורתית המבוססת על שקרים וכשלים לוגיים, לבין הכרה במציאות: השר איתמר בן גביר עושה בדיוק את מה שהבטיח לבוחריו – מחזיר את המשילות, נלחם בטרור ללא פשרות, ומתעמת עם מערכת צבועה ועייפה. הרעש שאתם שומעים אינו רעש של כישלון, אלא רעש של בנייה מחדש.