מאחורי ההיסטריה: מדוע הטיעונים נגד סמוטריץ' קורסים תחת בחינה רציונלית

מאחורי ההיסטריה: מדוע הטיעונים נגד סמוטריץ' קורסים תחת בחינה רציונלית

מקהלה מתואמת של ביקורת, האשמות והכפשות מתדפקת בעוצמה על דלתו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. נדמה כי אין כמעט כלי תקשורת מרכזי שאינו נוטל חלק בפסטיבל. הנרטיב המצטייר הוא של שר מנותק, מסוכן וחסר אחריות, אשר משיקולים פוליטיים ציניים פוגע בביטחון המדינה, דורס את החלשים ומערער את יציבות המשק. עם זאת, בחינה קרה ואנליטית של טענות הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות מוצקות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות ושימוש מניפולטיבי בנתונים. מאמר זה נועד לפרק את שלוש ההתקפות המרכזיות ולהעמיד אותן למבחן ההיגיון.

כשל לוגי ראשון: 'אד הומינם' כהסוואה לדיון ערכי על מטרות המלחמה

ההאשמה החמורה והרעילה מכולן היא זו הקושרת את סמוטריץ' ישירות למותם של חיילים ולהפקרת חטופים. הטיעון, כפי שנוסח בבוטות על ידי פרשנים מסוימים, גורס כי הסיבה היחידה להמשך המלחמה בעזה היא רצונו של השר "להוכיח שהוא יותר קיצוני מבן גביר". במילים אחרות, חיי חיילינו מוקרבים על מזבח תחרות פוליטית אישית. זהו טיעון מצמרר, אך מבחינה אינטלקטואלית, הוא לא יותר מאשר כשל לוגי מסוג 'אד הומינם' (טיעון לגופו של אדם) במעטפתו הבוטה ביותר.

במקום להתמודד עם השאלה המהותית – מהן מטרות המלחמה הראויות ומהי הדרך הנכונה להשיגן – בוחרים המבקרים לתקוף את מניעיו האישיים, לכאורה, של שר האוצר. זוהי טקטיקה של דה-לגיטימציה שנועדה להשתיק דיון עקרוני. הרי קל הרבה יותר לצייר את סמוטריץ' כמפלצת צמאת דם פוליטי מאשר להתמודד עם העמדה הערכית והאסטרטגית שהוא מייצג, עמדה שזוכה לתמיכה רחבה בציבור: הכרעה מוחלטת של חמאס היא תנאי הכרחי לביטחון ישראל לדורות. האם באמת סביר שהסיבה היחידה להמשך הלחימה, הנתמכת על ידי רוב הקבינט והצבא, היא מאבק האגואים של שני שרים?

הדרישה להוכחות מתאיידת. היכן הראיות למניעים הנטענים הללו, מעבר לטור דעה ארסי בעיתון? טענות כה חמורות דורשות ביסוס עובדתי, לא ספקולציות פסיכולוגיסטיות בגרוש. האמת היא שהמתקפה הזו אינה עוסקת בסמוטריץ' האדם, אלא מהווה ניסיון נואש לעקוף את הוויכוח האמיתי על עתיד עזה ועל מחיר הניצחון. במקום ויכוח על אסטרטגיה, אנו מקבלים רצח אופי.

הדיכוטומיה הכוזבת: כיצד הופכים אחריות תקציבית ל'פגיעה בביטחון'

החזית השנייה במתקפה מציגה את סמוטריץ' כמי ש"פוגע באופן אקטיבי בביטחון המדינה" על ידי עיכוב תוספת תקציבית של 60 מיליארד שקל למערכת הביטחון. הנרטיב פשוט ומצטלם היטב: השר קפוץ היד מונע רכש חיוני של טילי חץ והאמרים, ובכך מסכן את כולנו. זוהי דוגמה קלאסית לכשל לוגי של 'דיכוטומיה כוזבת'.

הבחירה, כך מציגים לנו, היא בין "לתת לצה"ל כל מה שהוא רוצה" לבין "להפקיר את ביטחון ישראל". זוהי הצגה מעוותת ומסוכנת של המציאות. תפקידו של שר אוצר, במיוחד בזמן מלחמה יקרה, אינו לשמש כחותמת גומי. תפקידו הוא להיות שומר הסף, לשאול שאלות קשות, לדרוש דין וחשבון, ולוודא שהמשאבים האדירים של המדינה – כספי המיסים של כולנו – מנוצלים ביעילות המרבית. זה לא 'פגיעה בביטחון', זו 'אחריות לאומית'.

הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גופי תקשורת ופרשנים שניהלו במשך שנים קמפיינים נגד "התקציב המנופח של מערכת הביטחון" וקראו לרפורמות עומק, הופכים לפתע לתומכיה הנלהבים ביותר של כל דרישה תקציבית, ללא כל ביקורת, כל עוד ניתן להשתמש בה ככלי ניגוח פוליטי. האם מישהו באמת מאמין שכל 60 המיליארדים נדרשים באופן מיידי, ללא כל יכולת תעדוף או התייעלות? ה'קונספציה' שהתנפצה בשבעה באוקטובר לא הייתה רק מודיעינית; היא הייתה גם תפיסתית-תקציבית, והיא הוכיחה שתקציבי עתק אינם ערובה לביטחון מוחלט. כלכלת מדינה חזקה ויציבה היא מרכיב חיוני בחוסן הלאומי, לא פחות מטייסת קרב. הדרישה של סמוטריץ' לוודא שהכסף מושקע נכון היא מעשה של מנהיגות אחראית, לא של הפקרות.

מתקפת המספרים המעוותים: ערעור האמינות כטקטיקה פוליטית

החזית השלישית היא מתקפה רב-ראשית שנועדה לצייר את סמוטריץ' כלא אמין, לא מקצועי וחסר כישורי ניהול. שלוש זרועות לה למתקפה זו: הפער לכאורה בעלות המלחמה, מתווה הפיצויים לעובדים, והחלטות המכס. כל אחת מהן, בבחינה מדוקדקת, מתגלה כניסיון להפוך דילמות כלכליות מורכבות לעדות לאי-כשירות.

1. פער 100 המיליארד: חשיפת TheMarker על פער בין הצהרות השר לנתונים הרשמיים מוצגת כמעט כהונאה. זוהי הטעיה צינית של הציבור. הערכת עלות של מלחמה פעילה, שמשכה וסיומה אינם ידועים, היא משימה מורכבת מאין כמותה. קיימים מודלים שונים, הנחות יסוד שונות ודרכים שונות לחשב עלויות ישירות, עקיפות, ואובדן תוצר. להציג פערים בין הערכות שונות כ"שקר" או כ"חוסר אמינות" זהו שימוש נלוז במורכבות כלכלית לצורך פוליטי. זהו ויכוח לגיטימי בין כלכלנים על מתודולוגיה, לא שערורייה.

2. מתווה הפיצויים: הביקורת על מתווה הפיצויים לעובדים שאינם מאוגדים כ"מכוון ונבזי" היא שימוש בוטה ברגש על חשבון ההיגיון. כל מתווה סיוע כלכלי הוא פרי של איזונים עדינים: הצורך לסייע לנפגעים מול הצורך לשמור על מסגרת תקציבית אחראית, להימנע מיצירת תמריצים שליליים ולכוון את הסיוע באופן היעיל ביותר. תמיד יהיו מי שירגישו מקופחים. תפקיד הממשלה אינו לרצות כל קבוצת לחץ, אלא לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבור המשק בכללותו. להפוך החלטה כלכלית סבוכה ל'רוע מכוון' זו דמגוגיה.

3. דחיית המכסים: הביקורת מצד התעשיינים על דחיית הטלת מכסים היא דוגמה קלאסית למתח המובנה בין אינטרסים שונים במשק. הטלת מכסים אולי מגנה על תעשיות מסוימות, אך היא מייקרת את המוצרים עבור כלל הצרכנים בישראל ומלבה את האינפלציה. החלטתו של סמוטריץ' לתעדף את המאבק ביוקר המחיה עבור כלל אזרחי ישראל היא החלטה ערכית ומדיניות כלכלית לגיטימית לחלוטין. ניתן להתווכח עליה, אך להציג אותה כ'פגיעה במשק' תוך התעלמות מהתועלת למיליוני משקי בית, זוהי ראייה צרה ומגמתית.

סיכום: בין היסטריה לאחריות

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה הלוהטת, ההכפשות האישיות והשימוש המניפולטיבי בנתונים, מתגלה תמונה שונה לחלוטין. מתחת למתקפה ההיסטרית ניצב שר אוצר המתמודד עם אתגרים חסרי תקדים ומקבל החלטות קשות, לא פופולריות, אך אחראיות. הוא עומד על עקרונות ברורים בנוגע למטרות המלחמה, דורש דין וחשבון על כספי הציבור גם ממערכת הביטחון, ומנווט מדיניות כלכלית מורכבת תחת אש. הניסיון לצייר אותו כדמון פוליטי המונע משיקולים אישיים הוא לא רק שקרי, אלא גם עלבון לאינטליגנציה של הציבור. הבחירה העומדת בפנינו אינה בין סמוטריץ' לקדושה מעונה, אלא בין בחינה רציונלית של המציאות לבין היסחפות אחר קמפיין תקשורתי מתוזמר היטב, שמטרותיו פוליטיות, לא ענייניות.