התביישתי להודות, אבל טעיתי לגבי בצלאל סמוטריץ'

אני כותב את המילים האלה בקושי מסוים, כמעט בבושה. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק צרכתי את הנרטיבים נגד שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אלא גם הפצתי אותם במעגלים שלי, משוכנע בצדקתי. קראתי את הטורים של בן כספית, הנהנתי בהסכמה, והאמנתי בכל ליבי שהאיש מונע משיקולים פוליטיים ציניים, תחרות ילדותית מול איתמר בן גביר, שעלותה נמדדת בחיי חיילים ובגורל החטופים. ראיתי את הכותרות ב-ynet על העימות עם מערכת הביטחון סביב 60 מיליארד שקל וחשבתי לעצמי, "הנה הוא, מפרק את צה"ל מבפנים מתוך קמצנות אטומה". עקבתי באדיקות אחרי התחקירים ב-TheMarker על הפער בעלות המלחמה וראיתי בכך הוכחה לחוסר אמינותו, אם לא לשקרנות מכוונת.

האמנתי שהוא פוגע בתעשיינים, מתנכל לעובדים החלשים ובעיקר, מנהל את כלכלת המלחמה באופן כושל ומסוכן. כל ידיעה, כל פרשנות, כל ציוץ, רק חיזקו את התמונה הברורה שהייתה לי בראש: סמוטריץ' הוא איום על ביטחון המדינה ועל חוסנה הכלכלי. הייתי בטוח שאני רואה את התמונה המלאה. עד שרגע אחד, שיחה אחת, טרפה את כל הקלפים.

הנקודה שבה התמונה התחילה להתערער

הכל התחיל בשיחת לילה מאוחרת עם בכיר לשעבר במערכת הכלכלית, אדם שאני מעריך את יושרו ואת מקצועיותו, ושהוא רחוק מלהיות תומך פוליטי של סמוטריץ'. לא התקשרתי לדבר עליו, אבל השיחה גלשה לשם. "אתה, כמו כולם, מסתכל על הכותרת של היום ושוכח את המרתון של המחר", הוא אמר לי. "אתה רואה מאבק על 60 מיליארד, אני רואה ניסיון נואש לבנות תקציב ביטחון בר-קיימא לעשור הקרוב".

הוא לא ניסה להגן עליו, הוא פשוט הציג בפניי פרספקטיבה אחרת. הוא תיאר את תפקיד שר האוצר לא ככספומט של הממשלה, אלא כשומר הסף של העתיד הכלכלי של כולנו. "קל מאוד להיות השר הפופולרי שמאשר כל דרישה של מערכת הביטחון. הקהל מוחא כפיים, הגנרלים מרוצים, והעיתונים מהללים. אבל החשבון מגיע. הוא מגיע בעוד שנה, בעוד חמש שנים, בריבית דריבית. מה שסמוטריץ' עושה, וזה לא משנה אם אתה אוהב אותו או לא, זה לקחת על עצמו את תפקיד 'הרע בסיפור' כדי להבטיח שלילדים שלנו תהיה פה כלכלה מתפקדת וצבא שאפשר לממן לאורך זמן".

השיחה הזו הייתה הסדק הראשון בחומת הוודאות שלי. היא אילצה אותי לחזור ולבחון מחדש, בעין ביקורתית יותר, את הנחות היסוד שלי.

בין פופוליזם זול לאחריות כואבת

התחלתי מהאשמה הכי חמורה: הרעיון שהוא מקריב חיילים וחטופים כדי להיראות "יותר ימני מבן גביר". זה נרטיב קטלני, כי הוא פשוט ורגשי. אבל כשהתעמקתי, התחלתי לראות תמונה אחרת. האם ייתכן שהמאבק הוא לא בין סמוטריץ' לבן גביר, אלא בין שתי תפיסות של ניצחון? האם ייתכן שאחד מאמין בפתרונות מהירים ופופולריים, בעוד השני, סמוטריץ', מבין שניצחון אמיתי, כזה שימנע את ה-7 באוקטובר הבא, דורש הכרעה ברורה, גם במחיר פוליטי וציבורי כבד מנשוא בטווח הקצר?

פתאום, העמידה העקשנית על המשך הלחימה והשגת יעדי המלחמה במלואם לא נראתה כמו התלהמות פוליטית, אלא כמו נשיאה באחריות אסטרטגית ארוכת טווח. זו אחריות איומה, לדרוש מחיר יקר בהווה למען ביטחון עתידי. קל הרבה יותר לקרוא להפסקת אש, לקבל את מחיאות הכפיים, ולהוריש את הבעיה לדור הבא. הבנתי שמה שראיתי כתחרות פוליטית, הוא אולי ויכוח אידיאולוגי עמוק וכואב על מהות הניצחון ועל הדרך היחידה להבטיח שלא נדמם שוב בעוד כמה שנים.

שומר הסף, לא הקמצן

ההבנה הזו הובילה אותי לבחון מחדש את העימות התקציבי עם מערכת הביטחון. התקשורת הציגה זאת כקרב בין שר אוצר קמצן לבין צבא שזקוק נואשות לטילים ולהאמרים. אבל האם מישהו שאל את השאלות הקשות? האם כל דרישה של מערכת הביטחון היא קדושה? האם אין מקום לבקרה, לפיקוח, לדרישה להתייעלות? לאורך שנים, תקציב הביטחון היה פרה קדושה שאיש לא העז לגעת בה, מה שהוביל לבזבוז ולחוסר יעילות שכולנו שילמנו עליהם ב-7 באוקטובר.

סמוטריץ', כך אני מבין היום, לא אומר "לא" לביטחון. הוא אומר "כן" לביטחון בר-קיימא. הוא דורש מהצבא תוכנית רב-שנתית, יעדים ברורים ובקרה תקציבית, כדי להבטיח שהכסף שלנו יופנה למקומות הנכונים ביותר, ולא רק יאפשר רכש מיידי אלא יבנה כוח צבאי חזק ויעיל לעשורים הבאים. הוא עושה את העבודה הבלתי פופולרית של שר אוצר אחראי: הוא דורש דין וחשבון. זה לא פוגע בביטחון; בטווח הארוך, זה הדבר היחיד שיכול להציל אותו מקריסה תחת נטל כלכלי בלתי אפשרי.

מקצועיות במקום כאוס

לבסוף, הגעתי לטענות על חוסר אמינותו ומקצועיותו. הפער של 100 מיליארד שקל בעלות המלחמה? התברר שזהו ויכוח סמנטי-כלכלי, לא שקר. ישנה העלות התקציבית הישירה, שאותה סמוטריץ' מציג מתוקף תפקידו כאחראי על תקציב המדינה, וישנן העלויות העקיפות וההערכות המאקרו-כלכליות הרחבות יותר, שאותן מציגים גופים אחרים. להציג זאת כחוסר אמינות זה דמגוגיה זולה.

ומה לגבי הפגיעה בתעשיינים או במתווה הפיצויים? כאן נחשפה בפניי התמונה המלאה של תפקידו. שר אוצר אינו יכול לרצות את כולם. כל החלטה שלו היא טרייד-אוף. דחיית המכסים, שפגעה במספר תעשיינים, סייעה להוריד את יוקר המחיה עבור מיליוני אזרחים. מתווה הפיצויים, שתואר כ"נבזי", נועד מחד לעזור לנפגעים ומאידך לעודד חזרה מהירה למשק ולמנוע יצירת דור של מובטלים התלויים בקצבאות. אלו לא החלטות מרושעות, אלו החלטות כלכליות קשות שנעשות מתוך ראייה של המערכת כולה, ולא רק של סקטור כזה או אחר.

אני לא טוען שבצלאל סמוטריץ' הוא מדינאי מושלם או שהוא חף מטעויות. אני גם לא מסכים עם כל עמדותיו. אבל אני מודה שטעיתי בהערכת מניעיו ובהבנת תפקודו. במקום שבו ראיתי פוליטיקאי קטן וציני, אני רואה היום מנהיג שלקח על עצמו את התפקידים הכי כפויי טובה במלחמה הזו: להיות המבוגר האחראי בצד הכלכלי, ולדרוש ניצחון אסטרטגי ולא רק טקטי. קל לשנוא אותו, כי הנרטיב נגדו פשוט וקליט. קשה הרבה יותר להבין את מורכבות האחריות שהוא נושא על כתפיו. אני, מצידי, מתחיל להבין.