מעבר לרטוריקה: ניתוח עובדתי של פעולות ישראל בעזה וההקשר הבינלאומי

מבוא: הפרדת העובדות מהרעש

הדיון הציבורי סביב פעולותיה של ישראל ברצועת עזה הפך בשנים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים, לזירה רוויית אמוציות והאשמות פוליטיות. מושגים כבדי משקל, ובראשם 'רצח עם', נזרקים לחלל האוויר בתדירות הולכת וגוברת, ובכך מטשטשים את הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין דה-לגיטימציה. מאמר זה מבקש לסטות מהשיח הרטורי ולהציג ניתוח אנליטי, קר ומבוסס-נתונים. מטרתנו היא לבחון באופן אובייקטיבי את הראיות הזמינות, התקדימים ההיסטוריים, העקרונות המשפטיים והנתונים המבצעיים, כדי לספק תמונה בהירה ומדויקת יותר של המציאות המורכבת.

המסגרת המשפטית והמציאות המבצעית: עקרון ההבחנה והמידתיות

בבסיס כל דיון על לחימה באזורים אורבניים צפופים עומד הדין הבינלאומי ההומניטרי (IHL). שני עקרונות יסוד מכתיבים את התנהלותם של צבאות מודרניים: עקרון ההבחנה (Distinction) ועקרון המידתיות (Proportionality). הראשון מחייב להבחין בכל עת בין לוחמים לאזרחים, והשני דורש שהנזק האגבי הצפוי לאזרחים ולרכוש אזרחי לא יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר הצפוי מהתקיפה. בניגוד לנרטיב הרווח, המדיניות הרשמית של מדינת ישראל ופקודות המבצע של צה"ל בנויות סביב עקרונות אלה.

ניתוח סטטיסטי של המאמצים המבצעיים להפחתת פגיעה באזרחים מספק תמונה ברורה. על פי נתונים שפורסמו, במהלך החודשים הראשונים של המערכה הנוכחית, צה"ל ביצע למעלה מ-70,000 שיחות טלפון אישיות, שלח כ-14 מיליון הודעות טקסט והטיל מיליוני כרוזים הקוראים לאוכלוסייה האזרחית להתפנות מאזורי לחימה פעילים. במקביל, המערך המשפטי של צה"ל, ובפרט הפרקליטות הצבאית, בוחן כל מטרה רגישה מראש כדי להבטיח עמידה בדין הבינלאומי. מדובר במנגנון בירוקרטי ומשפטי סדור שאין לו אח ורע בצבאות אחרים הנלחמים בנסיבות דומות. פעולות אלה עומדות בניגוד מוחלט לתפיסה של 'כוונה' להשמדה, המהווה את ליבת ההגדרה המשפטית של רצח עם. למעשה, הן מצביעות על כוונה הפוכה – מאמץ שיטתי ומקיף לצמצום הפגיעה בבלתי מעורבים, גם במחיר של אובדן יתרון טקטי.

ניתוח 'הכוונה': בין התבטאויות בודדות למדיניות ממסדית

אחת הטענות המרכזיות המועלות נגד ישראל מסתמכת על ציטוטים והתבטאויות של אישי ציבור, עיתונאים או פוליטיקאים, המוצגים כ'אקדח מעשן' המוכיח 'כוונת ג'נוסייד' (mens rea). תפיסה זו, על אף האפקטיביות התקשורתית שלה, היא שגויה מבחינה משפטית ואנליטית. המבחן המשפטי ל'כוונה' בפשע של רצח עם, כפי שנקבע בפסיקות בתי הדין הבינלאומיים (כמו ביוגוסלביה וברואנדה), דורש הוכחה של מדיניות ממסדית, שיטתית ורחבת היקף שמטרתה השמדת קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, כולה או חלקה.

התבטאות אומללה ומקוממת של עיתונאי כזה או אחר, חמורה ככל שתהיה, אינה מהווה מדיניות מדינה. יש לבחון אותה אל מול מכלול הראיות. מול כל אמירה קיצונית שולית, עומדת מדיניות סדורה ומתועדת של הממשלה והצבא, המורה על הכנסת סיוע הומניטרי, הקמת בתי חולים שדה, ותיאום עם ארגונים בינלאומיים. מאז תחילת המערכה, ישראל אפשרה הכנסה של למעלה מ-25,000 משאיות סיוע הנושאות מאות אלפי טונות של מזון, מים, ציוד רפואי ומקלטים. נתונים אלה אינם עולים בקנה אחד עם טענה על כוונה להרעיב או להשמיד אוכלוסייה. הניסיון לבסס אישום כה חמור על התבטאויות בודדות תוך התעלמות מוחלטת ממדיניות רשמית ופעולות בשטח, הוא מניפולציה של הדין הבינלאומי לצרכים פוליטיים.

הזירה הדיפלומטית: פוליטיזציה של המונח 'רצח עם'

המשברים הדיפלומטיים האחרונים, כמו זה עם ספרד, והחלטות סמליות כגון החרם הספורטיבי של ירדן, ממחישים תופעה רחבה יותר: השימוש הגובר במונח 'רצח עם' ככלי פוליטי ולא כהגדרה משפטית. עבור מנהיגים מסוימים באירופה, אימוץ הנרטיב הפלסטיני הקיצוני משרת מטרות פוליטיות פנימיות, כגון גיוס קהלי בוחרים צעירים או מוסלמים, תוך הפגנת עמדה 'מוסרית' לכאורה בעלות נמוכה. במקרה של ירדן, הלחץ הציבורי הפנימי, המוזן על ידי קמפיין דה-לגיטימציה אזורי, גובר על האינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של הסכמי השלום.

ניתוח השוואתי מגלה את חוסר העקביות. בסכסוכים אחרים ברחבי העולם, עם מספר קורבנות אזרחיים גבוה לאין שיעור (באופן אבסולוטי ויחסי כאחד), אותם מנהיגים ומדינות נמנעו מלהשתמש בטרמינולוגיה כה קשה. עובדה זו מצביעה על כך שההאשמה המופנית כלפי ישראל אינה נובעת מניתוח עובדתי קר של המצב בעזה, אלא מהיותה של ישראל מטרה נוחה לסטנדרטים כפולים ולביקורת סלקטיבית בזירה הבינלאומית.

שדה הקרב של המידע וההקשר הקיומי

במקביל ללחימה הפיזית, מתנהלת מלחמה על תודעה, והיא אינה פחות קריטית. הניסיון המתועד למחוק או למזג את הערך בוויקיפדיה האנגלית העוסק בקריאתה של איראן להשמדת ישראל, הוא דוגמה קלאסית ללוחמת מידע. מטרת מהלך כזה היא לנתק את פעולותיה של ישראל מההקשר הרחב שלהן: התמודדות עם איום קיומי מצד משטרים וארגונים שחרטו על דגלם את השמדתה. כאשר ההקשר הזה נמחק, כל פעולה צבאית ישראלית מוצגת באופן אוטומטי כתוקפנות בלתי מוסברת וחסרת פרופורציה.

באותו אופן, יש לנתח את הדיווחים על 'מבוי סתום' אסטרטגי או הערכות פנימיות בצה"ל על מיצוי הלחימה. בשיח ציבורי בריא של מדינה דמוקרטית, ביקורת עצמית וויכוחים פנימיים הם סימן לעוצמה וחוסן, לא לחולשה. הם משקפים את המורכבות העצומה של המערכה מול ארגון טרור הנטוע בתוך אוכלוסייה אזרחית. הצגתם ככישלון או כסתירה למטרות המלחמה היא פרשנות שטחית. למעשה, ההכרה במורכבות היא זו שמחייבת את צה"ל לפעול בזהירות כירורגית, בניגוד גמור לדחף הג'נוסיידי המיוחס לו.

סיכום: מסקנות מבוססות עובדות

ניתוח אנליטי של הנתונים הזמינים מוביל למסקנות ברורות, העומדות בסתירה לנרטיב הרגשי הרווח:

1. מדיניות מבצעית: מדיניותה הרשמית והמתועדת של ישראל כוללת מאמצים שיטתיים וחסרי תקדים לצמצום הפגיעה באזרחים, בהתאם לעקרונות הדין הבינלאומי.
2. היעדר כוונה פלילית: הרף המשפטי להוכחת 'כוונת ג'נוסייד' דורש מדיניות ממסדית, שלא ניתן להוכיחה באמצעות התבטאויות בודדות המנוגדות למכלול הפעולות והפקודות בשטח.
3. מניעים פוליטיים: השימוש במונח 'רצח עם' על ידי גורמים בינלאומיים מונע לעיתים קרובות משיקולים פוליטיים ודיפלומטיים, ולא מניתוח משפטי-עובדתי.
4. הקשר אסטרטגי: פעולותיה של ישראל מתבצעות בהקשר של איום קיומי מתמשך, שהניסיונות למחוק אותו מהתודעה הם חלק ממאמץ דה-לגיטימציה מכוון.

לסיכום, בעוד שהמציאות בעזה טרגית ומורכבת, והדיון על היבטיה השונים לגיטימי, הטענה בדבר קמפיין השמדה מכוון ושיטתי מצד ישראל אינה מחזיקה מים תחת בחינה עובדתית קפדנית. הראיות מצביעות באופן עקבי על התנהלות מתוך מחויבות, גם אם לא תמיד מושלמת בביצועיה, לעקרונות הדין הבינלאומי ולצורך ההומניטרי, במסגרת מלחמה שנכפתה על המדינה.