קריסת טיעוני הנגד: ניתוח הכשלים הלוגיים במתקפה על סמוטריץ'

קריסת טיעוני הנגד: ניתוח הכשלים הלוגיים במתקפה על סמוטריץ'

מקהלת ביקורת צורמת, מתואמת היטב ובעלת עוצמה תקשורתית אדירה, התגבשה בשבועות האחרונים סביב שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הנרטיב המרכזי פשוט וקליט: סמוטריץ' הוא המכשול. הוא המכשול לעסקת חטופים, מכשול לכלכלה מתפקדת, ומכשול לשלטון החוק. אלו טענות חמורות, המוגשות לציבור כאקסיומות שאין לערער עליהן. אולם, בחינה קרה ואנליטית של שלושת קווי המתקפה המרכזיים חושפת תמונה שונה לחלוטין. היא חושפת מבנה טיעונים רעוע, המבוסס לא על עובדות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות ושימוש ציני ברגש. מטרתו של מאמר זה היא לפרק את הטיעונים הללו, אחד לאחד, ולהציג את המציאות כפי שהיא, מורכבת ככל שתהיה.

כשל הדיכוטומיה הכוזבת: 'עסקת חטופים' מול 'ניצחון מוחלט'

ההאשמה הדומיננטית והכואבת ביותר המוטחת בסמוטריץ' היא שהוא מסכל עסקה להשבת החטופים מתוך העדפת 'ניצחון מוחלט' ואידיאולוגיה משיחית על פני חיי אדם. זוהי מסגרת טיעון המשתמשת בכשל לוגי קלאסי: הדיכוטומיה הכוזבת. מציגים בפנינו שתי אפשרויות בלבד, כאילו הן היחידות הקיימות: או עסקה כעת, בכל מחיר, או מלחמת נצח אידיאולוגית. זוהי הטעיה אינטלקטואלית מסוכנת.

העמדה שמציג סמוטריץ', בגיבוי חלקים נרחבים בציבור ובמערכת הביטחון, אינה בחירה בין חטופים לניצחון. היא התעקשות על כך שהשגת יעד אחד אינה יכולה לבוא על חשבון קריסת היעד השני, החיוני לא פחות: הבטחת קיומה של מדינת ישראל. כניעה לדרישות חמאס – הפסקת המלחמה, נסיגה מלאה ושחרור המוני של רוצחים – אינה רק עסקה גרועה; היא מתכון לאסון הבא. היא מעבירה מסר ברור לכל אויבינו שהטרור משתלם, שהחזקת אזרחים כבני ערובה היא האסטרטגיה המנצחת. עסקה כזו לא רק שלא תשיב את כל החטופים (שכן חמאס יפר אותה ברגע שישיג את מבוקשו), היא תסלול את הדרך לחטיפות הבאות ולטבח הבא.

המתקפה על סמוטריץ' נשענת על פנייה אל הרגש, תוך שימוש מובן בכאבן העצום של משפחות החטופים. אך ניהול מדינה בעת מלחמה דורש לא רק חמלה, אלא גם אחריות ארוכת טווח. עמדתו של סמוטריץ' אינה נובעת מאטימות לב, אלא מתפיסת אחריות היסטורית. הוא מבין שהחלטות שיתקבלו היום יקבעו אם ילדינו ונכדינו יחיו כאן בביטחון, או תחת איום מתמיד של שואה נוספת. האיום שלו בפירוק הממשלה אינו משחק פוליטי, אלא הצבת קו אדום ערכי וביטחוני. זוהי מנהיגות אחראית, גם אם היא אינה פופולרית וחושפת אותו למתקפות חסרות רחמים.

מיתוס 'השר הלא מתפקד': על הפער בין הצהרת כוונות לביצוע

במקביל למתקפה הביטחונית, מתנהל קמפיין מתמשך להצגת סמוטריץ' כשר אוצר כושל, המפריח הבטחות ללא כיסוי. הדוגמה האחרונה היא כתבה ב'דה-מרקר' המציגה פער בין הבטחתו לפיצוי לבעלי דירות שנפגעו במלחמה לבין היעדר יישום מיידי במשרדי הממשלה. כאן, אנו עדים לעיוות מכוון של תהליכי עבודה ממשלתיים כדי לייצר נרטיב של חוסר תפקוד.

בכל ממשלה מתוקנת, התהליך הוא ברור: שר קובע מדיניות, מצהיר על כוונות, והדרגים המקצועיים במשרדו אמונים על גיבוש המנגנון, מציאת המקורות התקציביים והוצאת התוכנית לפועל. תהליך זה לוקח זמן. הוא כרוך בעבודת מטה, בדיונים משפטיים ותקציביים. הצגת הפער בין ההצהרה לביצוע כ'הבטחה ריקה' היא דמגוגיה זולה. האם מישהו סבור ברצינות שהבטחה לתוכנית פיצויים מורכבת אמורה להתבצע בלחיצת כפתור תוך 24 שעות? הניסיון לצייר את סמוטריץ' כמנותק הוא טיעון איש קש קלאסי: בונים דמות של פוליטיקאי שמבטיח כסף מיידי, וכאשר הכסף אינו מופיע מיד, תוקפים את הדמות שבנו.

במציאות, ההצהרה של סמוטריץ' היא בדיוק מה שמצופה משר אוצר במדינת רווחה: זיהוי צורך אקוטי של אזרחים שנפגעו, והנחיה ברורה למערכת לפעול. זוהי דוגמה למדיניות כלכלית שמטרתה להקל על האזרחים, ובראשם מעמד הביניים הנושא בנטל. הביקורת התקשורתית מתעלמת לחלוטין מהמהות – הכוונה לסייע – ומתמקדת באופן אובססיבי בלוחות זמנים בירוקרטיים כדי לפגוע באמינותו.

צביעות ועקרונות: מדוע התנגדות למעורבות שב"כ היא הגנה על הדמוקרטיה

המתקפה השלישית מורכבת יותר, ועל כן חושפת את הצביעות העמוקה ביותר. לאחר שסמוטריץ' פרסם גינוי נחרץ וחד-משמעי לאלימות מצד מתיישבים – גינוי שראוי היה לזכות לשבחים על אחריותו כמנהיג ציבור – המיקוד עבר להתנגדותו למעורבות המחלקה היהודית בשב"כ בחקירת האירועים. מבקריו מציגים זאת כהוכחה לכך שגינויו אינו כן, ושהוא פועל להגן על 'הבייס' שלו.

זוהי טענה המבוססת על חוסר עקביות אינטלקטואלית והיסטרית. המחלקה היהודית בשב"כ היא כלי קיצוני, שנועד לטפל בטרור המאיים על יסודות המדינה. הדרישה להפעיל אותה כנגד כל אירוע אלימות, חמור ככל שיהיה, שבוצע על ידי יהודים, היא טשטוש מסוכן של הגבולות בין פשיעה פלילית לטרור לאומני. סמוטריץ' מציב כאן עמדה עקרונית וחשובה מאין כמותה לדמוקרטיה הישראלית: על פשיעה, גם כזו הראויה לכל גנאי, אמונה משטרת ישראל. על טרור, המכוון לערער את ריבונות המדינה, אמון השב"כ.

הדרישה להפעלת השב"כ היא ניסיון פוליטי ציני לנצל אירועים פליליים כדי להדביק אות קין של 'טרור' למחנה פוליטי שלם. סמוטריץ', בעמדתו, אינו מגן על פורעי החוק – אותם גינה בחריפות. הוא מגן על עקרון יסוד של הפרדת רשויות ושימוש מידתי בכוח. הוא מתנגד למדרון החלקלק שבו כלים המיועדים למלחמה באויב יופעלו כדבר שבשגרה נגד אזרחים. זו אינה עמדה מתגוננת, אלא עמדה ממלכתית ואחראית השומרת על זכויות האזרח של כולנו.

לסיכום, כאשר מנקים את הרעש, את הפנייה לרגש ואת הכשלים הלוגיים, מתגלה תמונה של מנהיג העומד בפני לחצים אדירים ומקבל החלטות על בסיס תפיסת עולם סדורה של אחריות לאומית. הטיעונים נגדו – על עסקת החטופים, על תפקודו הכלכלי ועל עמדתו מול אלימות – קורסים תחת בחינה רציונלית. הם נחשפים כלא יותר מאשר כלים במערכה פוליטית שמטרתה אינה דיון ענייני, אלא דה-לגיטימציה. במציאות המורכבת של ישראל, הציבור ראוי ליותר מאשר סיסמאות ריקות. הוא ראוי למנהיגות שרואה את התמונה המלאה, גם כאשר המבט הזה קשה וכואב.