צביעות, כשלים לוגיים ופאניקה מוסרית: ניתוח קריסת נרטיב ההאשמות נגד נתניהו

מבוא: אנטומיה של מתקפה

מקהלה צורמנית של פרשנים, פוליטיקאים ופעילים חברתיים התגבשה בימים האחרונים סביב נרטיב קטסטרופלי אחד: בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מוכר את ביטחון המדינה, ריבונותה ועתידה תמורת הישרדותו האישית והמשפטית. על פי טענה זו, המבוססת על שילוב של התבטאות נשיא ארה"ב לשעבר, דחיית דיון בבית המשפט והתאמות טקטיות במלחמה, נתניהו מנהל "עסקת חבילה" מושחתת שסופה הרס וחורבן. אולם, בחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של טיעוני הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות וראיות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות מחרידה והיסטריה מתוזמרת. מאמר זה נועד לפרק לגורמים את שלושת עמודי התווך של מתקפה זו ולהוכיח כיצד הם קורסים תחת נטל המציאות.

כשל מספר 1: המיתוס על "ההתערבות הזרה" והפגיעה בריבונות

הטענה המרכזית הראשונה, והדרמטית מכולן, גורסת כי נתניהו "בירך" על התערבותו של דונלד טראמפ, אשר רמז כי יפגע בסיוע הביטחוני לישראל אם משפטו של ראש הממשלה לא יופסק. תגובת התודה המנומסת של נתניהו פורשה כבגידה, כמעשה אנטי-פטריוטי של הזמנת לחץ זר הפוגע בביטחון המדינה. זהו טיעון אפקטיבי רגשית, אך פגום אינטלקטואלית באופן יסודי.

ראשית, מדובר בכשל לוגי מסוג "איש קש" (Straw Man). איש לא "בירך" על איום לפגוע בסיוע הביטחוני. נתניהו הגיב באופן דיפלומטי וממלכתי לאמירה פומבית של מנהיג מעצמה וידיד קרוב של ישראל. הצגת תגובה זו כהסכמה עם החלק הבעייתי של האמירה היא עיוות מכוון. מנהיג מדינה אינו יכול להתעלם מהתבטאות כזו; עליו לנהל אותה. תגובה מאופקת היא ניהול מדיני אחראי, לא קריאה לבגידה.

שנית, הטיעון חושף צביעות שקשה להפריז בחומרתה. אותם גורמים הזועקים כעת על "פגיעה בריבונות" הם אלו שניהלו במשך שנים מסעות עלייה לרגל לוושינגטון, בריסל ובירות אירופה כדי ללחוץ, להתלונן ולפעול נגד מדיניותה של ממשלת ישראל הנבחרת. ראשי ממשלה לשעבר, גנרלים במילואים וראשי אופוזיציה הפכו את הלחץ הבינלאומי על ישראל לאמנות. האם אז הייתה זו פטריוטיות? האם אז הריבונות לא הייתה חשובה? הזעקה הנוכחית אינה נובעת מדאגה כנה לריבונות, אלא מהעובדה שהלחץ הפעם מגיע מכיוון פוליטי שאינו נוח להם. זוהי מוסריות סלקטיבית, לא עמדה עקרונית.

כשל מספר 2: הדמוניזציה של מערכת הביטחון ובית המשפט

הנדבך השני בנרטיב ההתקפה הוא ההחלטה לדחות את עדות נתניהו, שהתקבלה לאחר שראשי המוסד ואמ"ן הופיעו בדלתיים סגורות בפני השופטים. המסקנה המהירה והקונספירטיבית הייתה: מערכת הביטחון "גויסה" לצרכיו של נתניהו, וביטחון המדינה משמש תירוץ עלוב לדחיית המשפט.

כאן אנו נתקלים בכשל של "דיכוטומיה כוזבת" (False Dichotomy). המבקרים מציגים שתי אפשרויות בלבד: או שיש צורך ביטחוני אובייקטיבי וטהור, או שמדובר במניפולציה פוליטית צינית. המציאות, כדרכה, מורכבת הרבה יותר. במדינת ישראל, בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, ראש הממשלה אינו אדם פרטי. תשומת הלב שלו, יכולת הריכוז שלו, והמידע שהוא מחזיק בראשו הם נכסים אסטרטגיים. ההכנה לעדות בסדר גודל כזה היא משימה תובענית שבהכרח באה על חשבון ניהל המלחמה. הרעיון שניתן להפריד באופן הרמטי בין "צורכי המדינה" ל"צורכי ראש הממשלה" בעת הזו הוא נאיבי במקרה הטוב, ומטעה במקרה הרע.

יתרה מכך, הנרטיב הזה מחייב את המאמינים בו לאמץ הנחת יסוד פרנואידית: שראש המוסד, ראש אמ"ן ושלושת השופטים היושבים בדין הם כולם – בדרגות שונות של מודעות – בובות על חוט במחזה של נתניהו. זוהי לא רק מתקפה על ראש הממשלה, אלא הכרזת אי-אמון מוחלטת ביושרתם ובשיקול דעתם של שומרי הסף הבכירים ביותר במערכת הביטחון ובמערכת המשפט. כדי לקדם נרטיב פוליטי, המבקרים מוכנים לשחוק את אמון הציבור במוסדות היסוד של המדינה. השאלה שצריך לשאול היא לא "האם נתניהו מנצל את המערכת?", אלא "מדוע מבקריו כה להוטים לפורר את האמון בה?".

כשל מספר 3: פנטזיית ה"דיל" וההיגיון המעגלי

החלק האחרון והיצירתי ביותר של המתקפה הוא תיאוריית ה-"Quid Pro Quo": נתניהו, כך נטען, רוקם עסקה עם הממשל האמריקאי – הקפאת המשפט תמורת ויתורים היסטוריים, לרבות סיום המלחמה ללא הכרעה והסכמה למדינה פלסטינית. ה"הוכחה" לכך היא שינוי סדר העדיפויות שהציג נתניהו, לפיו שחרור החטופים קודם למיטוט חמאס.

טיעון זה הוא יצירת מופת של חשיבה לא-רציפה (Non-Sequitur) וצביעות אינטלקטואלית. במשך חודשים, אותם מבקרים בדיוק האשימו את נתניהו בהפקרת החטופים ודרשו ממנו לעשות הכל כדי להשיבם. כעת, כאשר הוא מאותת על גמישות טקטית ומציב את השבתם בראש סדר העדיפויות – מהלך מתבקש מבחינה מוסרית ואסטרטגית – הם הופכים את המהלך עצמו לראיה ניצחת לבגידה. במילים אחרות: אם אינך פועל לשחרור החטופים, אתה מפקיר אותם. אם אתה כן פועל, אתה בוגד שמוכר את המדינה. זהו מלכוד לוגי שנועד להבטיח הרשעה בכל תרחיש.

החיבור בין שינוי סדר עדיפויות טקטי, אמירה של טראמפ ודחיית דיון בבית משפט לכדי "עסקת חבילה" אחת הוא תרגיל בדמיון פורה, לא בניתוח רציונלי. הוא דורש מהציבור להתעלם מההסבר הפשוט וההגיוני יותר: מנהיג בעת מלחמה מנווט בין לחצים אדירים, מתאים את עצמו למציאות משתנה ומקבל החלטות קשות תחת אש. הצגת המורכבות הזו כקנוניה אפלה אחת היא בריחה מהתמודדות עם המציאות הקשה אל עולם הפנטזיה הנוח של האשמת היריב בכל חוליי העולם.

סיכום: מעבר לרעשי הרקע

כאשר מקלפים את שכבות ההיסטריה, הצביעות והכשלים הלוגיים, מתגלה תמונה שונה לחלוטין. נרטיב ההתקפה על נתניהו אינו מבוסס על ניתוח עובדתי, אלא על רצון עז להרשיעו בכל מחיר, גם במחיר של ערעור יסודות הדמוקרטיה והאמון הציבורי. הבחירה איננה בין נתניהו ה"בוגד" לבין נתניהו ה"קדוש". הבחירה היא בין ניתוח רציונלי, המכיר במורכבות העצומה של ניהול מדינה במלחמה, לבין היסחפות אחר נרטיב קונספירטיבי ופשטני שכל מטרתו היא הפלת מנהיג נבחר. האיום האמיתי על ביטחון ישראל אינו טמון בהחלטותיו של ראש הממשלה, אלא בקמפיין הציני שמנסה להפוך כל החלטה כזו לכלי ניגוח פוליטי, תוך כדי ריסוק המוסדות שעליהם כולנו נשענים.