משפט הראווה של בן גביר: ניתוח קריסתה של מתקפת ה'דיפ סטייט'

מתקפה מתוזמרת על שר לביטחון לאומי

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה מתוזמרת, חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה, נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. זו אינה ביקורת עניינית, אלא מסע חיסול ממוקד המנוהל על ידי קואליציה של גורמים במערכת המשפט, פקידות ביטחונית בכירה לשעבר, וכלי תקשורת מרכזיים המשמשים להם כזרוע ביצועית. הנרטיב שהם מבקשים לקבע פשוט: בן גביר הוא שר מושחת, המשתמש לרעה בכוחו כדי לסייע למחבלים יהודים, כושל בתפקידו, ומהווה סכנה קיצונית למדינת ישראל.

אלא שבחינה אנליטית, קרה ושקולה של הטענות המרכזיות, חושפת מבנה רעוע המבוסס על סילוף עובדות, כשלים לוגיים והרבה צביעות. מטרתו של מאמר זה היא לפרק לגורמים את כתב האישום התקשורתי הזה, ולהראות כיצד הוא קורס תחת נטל חוסר ההיגיון והאינטרסים הזרים שהוא משרת. זוהי אינה הגנה על אדם, אלא הגנה על השכל הישר מפני היסטריה מאורגנת.

פרשת פרנסה: אנטומיה של הפיכה שלטונית זעירה

בלב המתקפה עומדת פרשת מפקד הכלא לשעבר, שי פרנסה. על פניו, הסיפור שנמכר לציבור הוא דרמטי: קצין ישר-דרך שעמד בלחצים פסולים מצד לשכת השר להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים, ובתגובה 'תפרו לו תיק' הטרדה מינית. עתירה לבג"ץ, מגובה ב'צילומי מסך' שהודלפו באופן סלקטיבי, הפכה את הסיפור לאמת עיתונאית. אלא שהאמת, כרגיל, מורכבת ומטרידה הרבה יותר.

ראשית, יש לבחון את עצם המהלך. עתירה לבג"ץ אינה פסק דין. היא כלי משפטי, שבמקרה הזה משמש בבירור ככלי תקשורתי. הדלפת צילומי מסך חלקיים, ללא הקשרם המלא, היא טקטיקה ידועה של 'משפט שדה'. היכן ההתכתבויות המלאות? מה היה ההקשר לשיחות הללו? התקשורת, שבחרה לפרסם זאת כ'ראיית זהב', ויתרה במודע על חובתה הבסיסית לבדוק, לחקור ולהצליב מידע. היא העדיפה את הנרטיב הנוח על פני האמת העובדתית.

הטיעון המרכזי של המתקפה הוא שהשר ביקש להיטיב עם "מחבלים יהודים". זהו כשל לוגי מסוג 'איש קש' קלאסי. המדיניות המוצהרת של השר בן גביר, מהיום הראשון, היא אחת: סוף לקייטנת הטרור בבתי הכלא. לא למחבלים כאלה או אחרים, אלא לכלל המחבלים. המאבק הוא על החמרת התנאים באופן גורף, על שלילת הטבות ועל החזרת ההרתעה. המערכת, שהתרגלה במשך שנים ל'שקט תעשייתי' ולניהול סיכונים במקום למיגור טרור, מתנגדת לשינוי הזה. הניסיון למסגר את המאבק העקרוני הזה כדאגה סקטוריאלית ל'מחבלים יהודים' הוא ספין ציני ואינטלקטואלית לא ישר. הוא נועד לצייר את השר כגזען, ובכך לפטור את מתנגדיו מהתמודדות עם הטיעון המהותי: האם מדינת ישראל צריכה להמשיך לספק תנאי מלון למרצחים?

ומה לגבי קריסת הנרטיב הנגדי, עם סגירת התיק הפלילי נגד פרנסה? כאן טמון המפתח להבנת עומק המניפולציה. התקשורת חגגה את סגירת התיק בעילת "אין אשמה פלילית" כזיכוי מוחלט, כהוכחה ש'תפרו לו תיק'. זוהי הטעיה מכוונת של הציבור. סגירת תיק במשטרה, במיוחד בעבירות מסוג זה, אינה בהכרח קביעה שהאירוע לא התרחש. היא קובעת כי רף ההוכחה הנדרש למשפט פלילי לא הושג. אך מה עם המישור המשמעתי? מה עם התלונה המקורית? המערכת, אותה מערכת שחקרה אותו, הפכה אותו בן לילה לקדוש מעונה וגיבור תרבות. האם זה לא מעורר שאלות נוקבות לגבי האובייקטיביות של אותה מערכת? במקום לשאול שאלות קשות, התקשורת בחרה להפוך את פרנסה לסמל, תוך התעלמות מוחלטת מהמתלוננת המקורית, שהפכה לשקופה. זוהי צביעות בהתגלמותה.

כשל המשילות: טיעון הפופוליזם הזול

במקביל למשפט הראווה בפרשת פרנסה, נמשך קמפיין נוסף, עקבי ומתמשך: הצגת השר ככישלון מוחלט בהבטחתו המרכזית – החזרת המשילות. כל אירוע פשיעה, כל רצח, הופך מיד לכותרת בנוסח "איפה המשילות של בן גביר?".

זוהי דוגמה מובהקת לכשל לוגי מסוג 'דיכוטומיה כוזבת'. הדוברים מציגים תמונה שקרית לפיה יש רק שתי אפשרויות: או משילות מוחלטת מהיום למחר, או כישלון מוחלט. זוהי גישה ילדותית שאין לה אחיזה במציאות. השר בן גביר לא קיבל לידיו מדינה מתפקדת, אלא מערכת ביטחון פנים שהוזנחה ופורקה במשך עשורים. המשטרה הורעבה תקציבית, שוטרים עזבו בהמוניהם, והפשיעה בחברה הערבית הפכה למדינה בתוך מדינה תחת ממשלות קודמות.

החזרת המשילות אינה מתג שמדליקים. זהו תהליך ארוך של בנייה מחדש: גיוס אלפי שוטרים, הקמת משמר לאומי, שינוי מדיניות האכיפה, ומתן גיבוי חסר תקדים לכוחות בשטח. כל אלה תהליכים שכבר קורים, אך פירותיהם יבשילו לאורך זמן. השימוש הציני בכל אירוע טרגי כהוכחה ל'כישלון' הוא לא ביקורת, אלא דמגוגיה. אותם פרשנים ששתקו במשך שנים, מגלים לפתע דאגה עמוקה לשלטון החוק. דאגתם, באופן חשוד, מתואמת באופן מושלם עם האג'נדה הפוליטית שלהם.

סיכום: המערכה על דמותה של ישראל

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, ההכפשות והספינים, מתגלה תמונה ברורה. המאבק נגד איתמר בן גביר אינו על תפקודו, אלא על עצם הלגיטימיות שלו לשנות את 'הקונספציה'. קונספציית ההכלה, הפיוס עם הטרור, והעדפת 'השקט' על פני הביטחון. השר בן גביר הוא האיום הגדול ביותר על הקונספציה הזו, ולכן המערכת כולה – משפטית, ביטחונית ותקשורתית – התגייסה כדי לבלום אותו.

הטענות נגדו מתגלות כאוסף של כשלים לוגיים: 'איש קש' בפרשת התנאים למחבלים, 'דיכוטומיה כוזבת' בביקורת על המשילות, ו'אד הומינם' מתמשך על עצם אישיותו ודעותיו. זוהי מערכה לא על בן גביר, אלא על דמותה של מדינת ישראל. האם נמשיך בדרך הישנה והכושלת, או שנבחר בדרך הקשה של שינוי יסודי ועמוק? הרעש, ההיסטריה וההתקפות האישיות אינן סימן לחולשתו של השר, אלא דווקא עדות לכך שהשינוי שהוא מוביל אמיתי, כואב למ既得利益者, ובעיקר – מתחיל להצליח.