היסטריה, צביעות ומידע חלקי: ניתוח הקמפיין לפירוק השר בן גביר

מקהלה מתואמת היטב של כלי תקשורת, פרשנים ופוליטיקאים מהאופוזיציה מנהלת בשבועות האחרונים מתקפה חסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. הנרטיב המרכזי, שמוצג כעובדה מוגמרת, טוען להתנהלות פסולה, שימוש לרעה בכוח, וכישלון קולוסאלי. על פי הטענות, השר מפעיל לחצים פסולים לסייע לאסירים ביטחוניים יהודים, 'תופר תיקים' לקצינים סוררים, אחראי אישית לכל אירוע פשיעה, ומנהל מפלגה כאוטית תוך שהוא מהווה גורם קיצוני המסכן את המדינה. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת מבנה רעוע, המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות שיטתית מהקשר רחב יותר. מטרת מאמר זה היא לפרק את טיעוני התביעה התקשורתית לגורמים, ולהראות כיצד הם קורסים תחת נטל הביקורת הרציונלית.

כשל לוגי מספר 1: פרשת הקצין והחלפת הסיבה בתוצאה

במרכז הקמפיין הנוכחי עומדת 'פרשת שי פרנסה'. התקשורת מציגה תמונה דרמטית: השר, לכאורה, הפעיל לחץ בלתי פוסק להיטיב עם אסיר ביטחוני יהודי, וכאשר מפקד הכלא סירב, 'נתפר לו תיק' הטרדה מינית כנקמה. סגירת תיק החקירה הפלילי נגד פרנסה מוצגת כ'ראיית הזהב' המוכיחה את קונספירציית הנקם. זהו נרטיב קליט ונוח, אך הוא מתעלם משאלות יסוד ומציאות מורכבת.

ראשית, בואו נבחן את טענת הליבה: 'לחץ להיטיב עם מחבל יהודי'. מה שהתקשורת מכנה 'הטבה', הוא למעשה דרישה של השר ליישם מדיניות אחידה ושוויונית בין כלל האסירים. במשך שנים, התקבעה בשב"ס נורמה פסולה של תנאי כליאה עודפים למחבלים ערבים, מתוך רצון 'לקנות שקט תעשייתי'. דרישתו של השר בן גביר, כפי שעולה גם מההתכתבויות החלקיות שפורסמו, אינה 'לתת צ'ופר' לאסיר יהודי, אלא למנוע אפליה נגדו וליישם את אותם הכללים על כולם. האם דרישה של שר לאכוף מדיניות שוויונית היא 'התערבות פסולה'? או שמא זוהי תמצית תפקידו – לקבוע מדיניות ולוודא שהדרג המבצע מיישם אותה? התקשורת בוחרת במכוון בפרשנות הזדונית ביותר, משום שהיא משרתת את הנרטיב הפוליטי שלה.

שנית, סוגיית 'תפירת התיק'. האם באמת סבור מישהו כי שר במדינת ישראל יכול 'לתפור תיק' הטרדה מינית לקצין בכיר, כאילו מדובר בסצנה מסרט הוליוודי זול? הטענה מגוחכת. מה שקרה בפועל, ומה שהתקשורת מסתירה, הוא שמידע קונקרטי ומטריד בנוגע להתנהלותו של הקצין הגיע ללשכת השר. חובתו של השר, כל שר, במקרה כזה היא אחת: להעביר את המידע לבדיקת הגורמים המוסמכים. זו אינה 'תפירת תיק', זוהי חובה ציבורית בסיסית. העובדה שהתיק הפלילי נסגר בעילה של 'היעדר אשמה פלילית' אינה הופכת את הפנייה הראשונית לבלתי לגיטימית. היא בסך הכל קובעת שלא הוכחה עבירה פלילית. היא אינה מכשירה, ובוודאי שאינה הופכת את הקצין לראוי לתפקידו, את ההתנהלות שלו לתקינה או את המידע שהגיע לשר לשקרי. הניסיון לקשור בין שני אירועים נפרדים – דרישת מדיניות לגיטימית ודיווח על חשד להתנהלות בעייתית – לכדי 'קונספירציית נקם' הוא כשל לוגי מסוג 'פוסט הוק ארגו פרופטר הוק' (אחריו, לכן בגללו), שנועד לייצר דרמה במקום שבו יש בסך הכל שר שמבצע את תפקידו.

כשל לוגי מספר 2: פופוליזם המשילות וזיכרון הזהב

כל אירוע פשיעה חמור, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיד לכותרת בנוסח "איפה המשילות של בן גביר?". זוהי דמגוגיה זולה המנצלת טרגדיה אנושית לניגוח פוליטי. היא מבוססת על ההנחה האבסורדית שניתן למחוק שנים ארוכות של הזנחה, מדיניות כושלת והתפוררות שלטונית בתוך שנה אחת. האם מישהו באמת מאמין שניתן לפתור את בעיות הפשיעה העמוקות בחברה הערבית, שהוזנחו על ידי ממשלות שמאל, מרכז וימין במשך עשורים, באמצעות מטה קסם?

הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים שמבקרים כעת את בן גביר, הם אלו שעמדו בראש המערכת או תמכו בה בשנים בהן הפשיעה גאתה, הנשק הבלתי חוקי הוזרם לרחובות והמשילות הפכה לבדיחה. השר בן גביר הוא השר הראשון מזה שנים שאינו מתעלם מהבעיה, אלא מתמודד איתה חזיתית: הקמת המשמר הלאומי, חימוש מאסיבי של אזרחים בכיתות כוננות, מתן גיבוי חסר תקדים לשוטרים, ומאבק בלתי מתפשר בארגוני הפשע. אלו תהליכים שלוקחים זמן. לצפות לתוצאות מיידיות ולהשתמש בכל אירוע טרגי כ'הוכחה' לכישלון, זו לא ביקורת עניינית, זו אופוזיציה חסרת אחריות המעדיפה לראות את המדינה נכשלת ובלבד שתוכל להצביע על כישלון השר.

כשל לוגי מספר 3: דמוניזציית העמדה והכאוס המדומה

שני נרטיבים נוספים שזוכים לקידום בלתי פוסק הם הצגת השר כ'קיצוני' המתנגד לעסקת חטופים, והצגת מפלגתו כגוף המתפרק מבפנים. שניהם עיוות של המציאות.

עמדתו של השר בן גביר בנוגע לעסקת חטופים אינה 'קיצונית', היא ביטחונית וערכית. היא מבוססת על ההבנה הכואבת אך המציאותית ששחרור המוני של מחבלים עם דם על הידיים אינו אקט הומניטרי, אלא דלק למכונת הטרור שיביא לרצח של ישראלים נוספים בעתיד. זוהי עמדה לגיטימית, ואף מתחייבת, בקבינט מלחמה. הצגתה כ'קיצוניות' היא ניסיון פסול לעשות דה-לגיטימציה לשיקול דעת ביטחוני קר, ולהציג כל מי שאינו מתיישר עם הקו הרגשי הפופולרי כחסר לב. זוהי בדיוק אותה דינמיקה שהובילה לעסקת שליט, שאת תוצאותיה הקטלניות ראינו ב-7 באוקטובר.

באשר ל'כאוס' במפלגת עוצמה יהודית, שהתפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מהכנסת (ולא מהמפלגה) אמורה להדגים: מדובר בלא יותר מסערה בכוס תה. מפלגות הן גופים חיים ונושמים, וחילוקי דעות פנימיים הם עניין טבעי. הניסיון לנפח מהלך פוליטי פנימי למימדים של משבר קיומי מעיד יותר על ייאושם של המבקרים מאשר על מצבה האמיתי של המפלגה. למעשה, ניתן לראות בכך דווקא סימן לחיוניות, בניגוד למפלגות אחרות שבהן מושלת משמעת ברזל ואין מקום לקול אחר.

סיכום: מאבק על כוח, לא על אמת

בחינה מפוכחת של המתקפה נגד השר בן גביר חושפת קמפיין מתוזמר, המבוסס על הצגת מידע חלקי, פרשנות זדונית וכשלים לוגיים. זהו אינו דיון ענייני על מדיניות. זהו מאבק כוח של אליטה ישנה, המשתמשת בזרועותיה בתקשורת כדי לנסות ולחסל פוליטית שר שמאיים על תפיסות עולמה, מערער את המונופול שלה על השיח, ובעיקר – מתחיל להביא תוצאות בשטח. הציבור הישראלי חכם יותר ממה שחושבים בתקשורת. הוא יודע להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין רדיפה, ובין דיווח עובדתי לקמפיין פוליטי. האמת, בסופו של דבר, חזקה יותר מכל נרטיב.