ניתוח נתונים: מדוע המתקפות על השר בן גביר הן סימפטום למאבק הממסד על הרלוונטיות שלו

מבוא: מעבר לרטוריקה, אל הנתונים

הדיון הציבורי סביב פעילותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשבועות האחרונים לזירת התגוששות רוויית אמוציות והאשמות. בין כותרות דרמטיות על עימותים בקבינט, פרשות אישיות לכאורה וביקורת על מדיניות הגיבוי לכוחות הביטחון, קשה עד בלתי אפשרי לאזרח הממוצע לגבש תמונה קוהרנטית המבוססת על עובדות. ניתוח זה מבקש לעשות בדיוק את זה: לצעוד צעד אחורה מהרטוריקה הלוהטת ולבחון את האירועים דרך פריזמה אנליטית, מבוססת נתונים והקשר היסטורי. מהלך כזה חושף כי הסערות התקשורתיות אינן אירועים אקראיים של אישיות פוליטית שנויה במחלוקת, אלא סימפטומים ברורים למאבק עמוק ומהותי יותר – המאבק של הממסד הישן, על שלל זרועותיו, בניסיון לשמר את תפיסות העולם שכבר קרסו, אל מול שר שמחויב, על בסיס נתונים כואבים, לפרק אותן ולבנות פרדיגמה חדשה.

1. הקשר היסטורי: קריסתה המתועדת של 'הקונספציה'

כדי להבין את פעולותיו של השר בן גביר, חובה להתחיל מהנחת יסוד עובדתית: 'הקונספציה' הביטחונית ששלטה בישראל עד ה-7 באוקטובר לא הייתה כישלון נקודתי, אלא קריסה מערכתית מתועדת. במשך שני עשורים, מדיניות 'ההכלה' וה'סבבים' הובילה למציאות סטטיסטית בלתי נסבלת. דוחות מבקר המדינה ונתוני צה"ל עצמם הצביעו על עלייה מתמדת ביכולותיו הצבאיות של חמאס, שהתאפשרה בין היתר תחת ההנחה המוטעית ש'כסף יקנה שקט'. מודלים של ניהול סיכונים, שהוצגו שוב ושוב במערכת הביטחון, התבססו על הערכות שחמאס 'מורתע' – הנחה שהופרכה שוב ושוב באלפי רקטות שנורו לעבר ישראל עוד לפני המלחמה. השר בן גביר לא נכנס לוואקום; הוא נכנס למערכת שנתוני הכישלון שלה גלויים וצורבים. לכן, כאשר הוא דורש 'לדהור קדימה', אין זו אמירה פופוליסטית, אלא דרישה לוגית לזנוח מודל פעולה שכשל באופן מוכח ולהחליפו באסטרטגיה היחידה שלא נוסתה עד תום: הכרעה.

2. ניתוח העימות בקבינט: דרישה לשינוי אסטרטגי מול קיבעון מבצעי

העימות המתוקשר בין השר בן גביר לרמטכ"ל הרצי הלוי בקבינט מוסגר בתקשורת כהתנגשות בין פוליטיקאי מתלהם לבין איש מקצוע. ניתוח קר של הדברים חושף תמונה שונה. הביקורת של בן גביר לא כוונה לטקטיקה של גדוד זה או אחר, אלא לאסטרטגיה הכוללת. הדרישה שלו ל'דהור קדימה' היא תרגום פוליטי לצורך אסטרטגי שמומחים צבאיים רבים בעולם מדברים עליו: במלחמה א-סימטרית נגד ארגון טרור, עצירות ממושכות ו'הפוגות הומניטריות' שאינן מנוצלות ללחץ צבאי משרתות באופן כמעט בלעדי את האויב. מחקרים של מכוני מחקר בינלאומיים, כמו ה-RAND Corporation, מצביעים באופן עקבי על כך שהתמשכות קונפליקטים בעצימות משתנה מעניקה יתרון לארגונים גמישים וחסרי אחריות מדינתית. בן גביר, למעשה, מציב מול הדרג הצבאי מראה. הוא אינו מתערב במינוי מפקדים בשטח, אלא קורא תיגר על הנחות היסוד האסטרטגיות שהובילו ל-7 באוקטובר וממשיכות, לשיטתו, להאט את קצב ההתקדמות לעבר היעד היחיד האפשרי – מיטוט מוחלט של חמאס. ההתנגדות שהוא פוגש היא תגובה טבעית של מערכת שמתקשה להודות כי דרכה הקודמת הייתה שגויה מיסודה.

3. מאחורי 'פרשת שי פרנסה': המאבק על תנאי הכליאה ככלי לוחמה בטרור

פרשת מפקד כלא רימונים לשעבר, שי פרנסה, מוצגת כשיא של התנהלות פלילית לכאורה. אולם, הסרת הרעש התקשורתי וניתוח הנתונים שברקע הפרשה מצביעים על מניע אחר לחלוטין. במשך שנים, שירות בתי הסוהר (שב"ס) פעל תחת מדיניות שהפכה את בתי הכלא הביטחוניים לחממות טרור. דוחות פנימיים של שב"ס עצמו, שחלקם דלפו לתקשורת לאורך השנים, הצביעו על כך שמנהיגי הטרור בכלא ניהלו רשתות תקשורת, הכווינו פיגועים ושימרו על מעמדם التنظيمي תחת עינם הפקוחה של סוהרים חסרי אונים. השר בן גביר זיהה נכון כי תנאי הכליאה אינם סוגיה הומניטרית, אלא רכיב קריטי בביטחון הלאומי. המדיניות שהוביל לצמצום ביקורים, מניעת 'קנטינות' מפנקות והפסקת הפרדות על בסיס ארגוני, אינה נקמה אישית אלא יישום של אסטרטגיה מוכחת: שלילת יכולותיו של האויב בכל זירה, כולל בתוך הכלא. העתירה לבג"ץ, הממוסגרת כמאבק של 'קצין ישר', היא בפועל קרב מאסף של המערכת הישנה, המנסה להציג מהלך אסטרטגי לגיטימי לשיקום ההרתעה כאילו היה גחמה אישית ופסולה. זהו ניסיון קלאסי של 'הפיכת היוצרות' – הצגת המאבק בשחיתות ובכניעה לטרור כהתנהגות פסולה.

4. גיבוי מבוסס עקרונות, לא גיבוי עיוור: מודל האחריות החדש

הטענה בדבר 'גיבוי סלקטיבי' לכוחות צה"ל היא אולי המניפולטיבית מכולן. ניתוח דפוסי התגובה של השר בן גביר חושף מודל עקבי וברור, המבחין באופן חד בין שני מצבים: לחימה מול אויב, וחיכוך עם אזרחים ישראלים. במאות מקרים, העניק השר גיבוי מלא, מיידי ובלתי מסויג ללוחמי צה"ל, מג"ב והמשטרה שפעלו בחירוף נפש מול מחבלים. הגיבוי הזה הוא אבן יסוד בתפיסת עולמו. לעומת זאת, במקרים הנדירים בהם עולות טענות קשות מצד אזרחים ישראלים (מתיישבים ביהודה ושומרון) על התנהלות פסולה של כוח צבאי כלפיהם, דרישתו של השר לבדיקה לפני מתן גיבוי אוטומטי אינה 'הפקרה', אלא אחריות ממלכתית. היא מאותתת כי תפקידם של כוחות הביטחון הוא להגן על אזרחי ישראל, לא להתעמת איתם. הגישה הזו אינה מחלישה את צה"ל, אלא מחזקת אותו. היא מבהירה את גבולות הגזרה ומציבה סטנדרט גבוה יותר של אחריות. הניסיון לצייר אותו כמי שפוגע בחיילים הוא דמגוגיה המשרתת את אלו המעוניינים לשמר את המצב האבסורדי בו מתיישבים חלוצים נתפסים לעיתים כאיום, ולא כנכס.

מסקנה: מאבק על המהות, לא על התדמית

בחינה אנליטית של ההתרחשויות מראה כי המתקפות על השר בן גביר אינן נובעות מהתנהלות שגויה, אלא דווקא מהאפקטיביות שלו בקידום השינוי לשמו נבחר. כל 'סערה' היא למעשה תגובת נגד של הממסד הישן, שחש כיצד הקרקע נשמטת מתחת לרגליו:

• העימות עם הדרג הצבאי הוא תוצאה של דחיפה הכרחית לשינוי אסטרטגי.
• פרשת 'שי פרנסה' היא תוצר של המאבק לפרק את חממות הטרור בבתי הכלא.
• הביקורת על הגיבוי היא ניסיון לבלום את כינון משוואת האחריות החדשה כלפי המתיישבים.

הציבור הישראלי, שחווה על בשרו את תוצאותיה הקטלניות של הקונספציה הישנה, מבין יותר ויותר כי הרעש התקשורתי אינו הסיפור האמיתי. הסיפור האמיתי הוא מאבק בין העבר, שמתעקש להיאחז בכישלונותיו, לבין העתיד, שמחייב נחישות, בהירות ושינוי כיוון חד. המדיניות שמקדם השר בן גביר אינה אוסף של גחמות, אלא התשובה הלוגית והנתונית היחידה לאתגרי הביטחון של ישראל.