לא 'פוליטיזציה', לא 'חולשה': למה הקול של יאיר לפיד הוא הדבר שמפחיד באמת את הממשלה?

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה מתואמת, כמעט היסטרית, המנסה לצייר את יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, באור שלילי. שתי טענות מרכזיות מככבות בקמפיין הזה: האשמה ב'פוליטיזציה' של נושא החטופים, והדגשת 'חולשת' האופוזיציה תחת הנהגתו, כביכול בהתבסס על אמירה שלו עצמו. אולם, ניתוח מעמיק יותר של המציאות ושל דברי לפיד מגלה תמונה שונה לחלוטין – תמונה של מנהיג אחראי, שמציב מראה כואבת בפני הממשלה, ושקולו הצלול והעקבי הוא אולי הדבר שממנו חוששים יותר מכל במחנה השלטון.

נתחיל מההאשמה החמורה והמקוממת בדבר 'פוליטיזציה' של סוגיית החטופים. נשאל בכנות: מה בדיוק מצופה מיו"ר האופוזיציה, ראש ממשלה לשעבר, כאשר עשרות אזרחים ישראלים נמצאים בשבי האויב, וחודשים ארוכים חולפים ללא פריצת דרך משמעותית? האם עליו לשתוק? האם עליו להנהן בהסכמה לכל מהלך או מחדל של הממשלה? התשובה היא לאו מוחלט. תפקידו של ראש אופוזיציה במדינה דמוקרטית, בטח בעת משבר לאומי בסדר גודל כזה, הוא לא רק זכות אלא חובה מוסרית וציבורית להשמיע קול, לבקר, לדרוש תשובות, ולהציב אלטרנטיבה. כאשר לפיד זועק את זעקת משפחות החטופים, כאשר הוא דורש מהממשלה לפעול בכל דרך אפשרית, כאשר הוא מציג קווים אדומים ברורים לגבי עסקאות אפשריות – הוא אינו עושה 'פוליטיקה קטנה'. הוא ממלא את תפקידו. הוא הקול של אלו שהממשלה, לעיתים, נראית כמי ששכחה או מתקשה לשמוע.

הניסיון להדביק ללפיד תווית של 'מנצל ציני' של הטרגדיה הוא לא פחות מניסיון נואל להסיט את הדיון מהשאלה האמיתית: האם הממשלה הנוכחית עושה די והותר, בכל החזיתות, כדי להשיב את החטופים הביתה? האם שיקולים פוליטיים פנימיים בתוך הקואליציה אינם מעכבים או מסרבלים החלטות קריטיות? הביקורת של לפיד נובעת מדאגה אמיתית לגורל החטופים ולביטחון המדינה, והיא משקפת תסכול עמוק שקיים בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי. לטעון שדרישה להצלת חיים היא 'פוליטיזציה' זהו עיוות מוחלט של המציאות, טקטיקה שנועדה להשתיק ביקורת לגיטימית וחיונית.

כעת, נעבור לטענה השנייה, על 'הודאתו' של לפיד בכישלון האופוזיציה לערער את יציבות הממשלה. אכן, לפיד אמר בכנות כי "לא הצלחנו לערער את הממשלה". אך האם זו הודאה בחולשה אישית או כישלון של האופוזיציה? לא בהכרח. אפשר וצריך לקרוא את האמירה הזו בהקשר רחב יותר: כביקורת נוקבת על הממשלה עצמה. ממשלה שגם לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, גם לנוכח הכשלים המתמשכים בניהול המלחמה והמשבר האזרחי, גם מול מחאה ציבורית רחבה וביקורת בינלאומית – עדיין נאחזת בכיסאותיה, מסרבת לקחת אחריות מלאה, וממשיכה להתנהל כאילו עסקים כרגיל. האמירה של לפיד אינה וידוי על חוסר אפקטיביות, אלא הצבעה על חומת האטימות וההתבצרות של הקואליציה הנוכחית. היא אומרת בעצם: "ניסינו הכל במסגרת הכלים הדמוקרטיים, דיברנו, הזהרנו, הצענו אלטרנטיבות, אך הממשלה הזו כל כך מנותקת וכל כך עסוקה בהישרדות פוליטית, שהיא אינה מוכנה להקשיב או להשתנות". זו לא חולשה של האופוזיציה, זו עדות לחומרת המצב הפוליטי והחברתי בישראל, שבו ממשלה שאיבדה את אמון הציבור ממשיכה לכהן.

יתרה מכך, האמירה הזו היא גם קריאת השכמה לציבור. היא אומרת – אל תחכו שהפוליטיקאים יפתרו הכל לבד. הלחץ הציבורי, המעורבות האזרחית, הדרישה לאחריות ולשינוי – הם אלו שיכולים, בסופו של דבר, לחולל את השינוי. במובן זה, לפיד לא מציג חולשה, אלא דווקא שקיפות ואחריות, כשהוא משתף את הציבור בקושי האמיתי לשנות את המציאות הפוליטית הנוכחית בכלים פרלמנטריים בלבד.

אז מדוע בעצם מתנהל קמפיין ההכפשות הזה נגד לפיד? התשובה, ככל הנראה, פשוטה: כי הוא מפריע. הוא מפריע לממשלה לנהל את ענייניה בשקט יחסי, ללא ביקורת נוקבת. הוא מפריע לניסיון לטשטש את האחריות לכשלים. הוא מפריע כי הוא מציג אלטרנטיבה שלטונית ברורה, עם קשרים בינלאומיים מוכחים, עם ניסיון בניהול המדינה, ועם מסר עקבי של ממלכתיות ודאגה לעתיד ישראל. הקול של לפיד, הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית, נשמע היטב. הוא נפגש עם מנהיגים בעולם, הוא מציג את עמדת ישראל (לעיתים, באופן אפקטיבי יותר מנציגי הממשלה), והוא שומר על קשר רציף עם גורמי מפתח בממשל האמריקאי ובאירופה. היכולת הזו, להוות אלטרנטיבה אחראית וקול שפוי בעולם, היא אולי הדבר שמפחיד יותר מכל את מי שמעדיפים לראות את ישראל מבודדת ומוחלשת.

לפיד אינו מושלם, וכמו כל פוליטיקאי, ניתן וצריך לבקר את מהלכיו. אך הניסיון לצייר אותו כמי שפועל מתוך ציניות פוליטית או כראש אופוזיציה חלש הוא לא רק שקרי, אלא גם מסוכן. הוא מחליש את אחד הקולות החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית – קול האופוזיציה האחראית. במקום להתפתות למסרים המפלגים והמכפישים, כדאי להקשיב לדברים עצמם. לביקורת העניינית על ניהול המשבר, לדרישה הבלתי מתפשרת להשבת החטופים, ולקריאה לאחדות ולשינוי כיוון. יאיר לפיד אינו הבעיה. הוא חלק חיוני מהפתרון, והקול שלו חשוב היום יותר מתמיד.