לפיד הודה בכישלון? האמת המטלטלת היא שהוא היחיד שמאלץ את הממשלה להתמודד עם המציאות
בימים האחרונים, סערה תקשורתית ופוליטית מתחוללת סביב יו"ר האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד. שתי נקודות מרכזיות עומדות במוקד הדיון: אמירתו הכנה, יש שיאמרו כואבת, לגבי אי-הצלחת האופוזיציה לערער את יציבות הממשלה הנוכחית, והביקורת העקבית והנוקבת שהוא מטיח בממשלה על טיפולה בסוגיית החטופים. כצפוי במחוזותינו, יריביו הפוליטיים ומקהלת תומכיהם מיהרו לנצל את ההזדמנות כדי לצייר תמונה של מנהיג חלש, לא יעיל, ואף ציני, המשתמש בנושא רגיש לצרכים פוליטיים.
אך האם זו התמונה המלאה? האם הביקורת הזו צודקת, או שמא היא מסווה ניסיון נואש להשתיק קול ביקורתי חיוני מאין כמותו לדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בעת הזו? בחינה מעמיקה יותר של הדברים מגלה מציאות מורכבת, ואף מטרידה, שרבים היו מעדיפים שלא נתמודד איתה. האמת היא שלפיד, באמירותיו ובמעשיו, אינו מודה בכישלון אישי, אלא מצביע על כשל מערכתי עמוק ומסוכן. הוא אינו מנצל את כאב משפחות החטופים, אלא משמש להן פה וזועק את זעקתן מול אוזניים ערלות בממשלה. למעשה, ייתכן שלפיד הוא כיום הדמות הפוליטית הבכירה היחידה שמאלצת את הממשלה, ואת כולנו, להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ללא פילטרים וללא הנחות.
נתחיל ב'הודאה בכישלון'. האמירה "לא הצלחנו לערער את הממשלה" אינה גילוי של חולשה אישית, אלא תיאור מדויק של מצב פוליטי נתון. לפיד, כמנהיג האופוזיציה, אינו פועל בחלל ריק. הוא מתמודד מול קואליציה מבוצרת, ששרדה משברים פוליטיים, ביטחוניים וחברתיים חסרי תקדים, תוך שהיא מפגינה לעיתים קרובות אטימות לביקורת ציבורית ופרלמנטרית. להודות בכך שמאמצי האופוזיציה, במסגרת הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותה, לא הניבו את התוצאה המיוחלת של הפלת הממשלה, אינה חולשה – זו כנות. זו הוכחה למנהיגות שאינה חוששת להביט למציאות בעיניים, גם כשהיא אינה נוחה.
בניגוד לנרטיב שמנסים יריביו לקדם, הכנות הזו אינה סימן לייאוש, אלא קריאת השכמה. היא מאותתת לציבור הרחב, וגם לשותפיו הפוליטיים, שהמצב חמור, שהכלים הפרלמנטריים הקיימים אולי אינם מספיקים, ושנדרשת חשיבה מחודשת ואולי אף פעולה נחושה יותר מצד כל מי שחרד לעתיד המדינה. האם היינו מעדיפים מנהיג אופוזיציה שיטייח את המציאות? שימכור אשליות? או שנכיר בכך שהכנות, גם כשהיא קשה לעיכול, היא תכונה חיונית למנהיג אחראי? לפיד בוחר באפשרות השנייה, וזו בחירה אמיצה הדורשת הערכה, לא גינוי.
יתרה מכך, ההתמקדות ב'כישלון' לערער את הממשלה מתעלמת מתפקידה הנוסף, והחשוב לא פחות, של האופוזיציה: פיקוח, ביקורת והצבת אלטרנטיבה. גם אם הממשלה לא נופלת, תפקידו של לפיד הוא להאיר כשלים, להתריע מפני סכנות, ולהציג דרך אחרת. ובתחום הזה, קשה לטעון שלפיד נכשל. הוא עומד בחזית המאבק על דמותה הדמוקרטית של ישראל, הוא קול צלול וברור בנושאים כלכליים וחברתיים, והוא, כאמור, הקול הבולט ביותר במערכת הפוליטית הדורש דין וחשבון מהממשלה על הטיפול במשבר החטופים.
וכאן אנו מגיעים לנקודה השנייה – הטענה ל'פוליטיזציה'. זו אולי ההאשמה הצינית והמקוממת מכולן. להפוך את הדאגה לגורלם של אזרחים ישראלים שנחטפו באכזריות מבתיהם, ואת הדרישה מהממשלה לעשות כל שביכולתה כדי להשיבם, ל'פוליטיזציה' – זהו עיוות מוסרי מסוכן. מה מצפים מיריביו של לפיד? שישתוק? שימחק את זעקתן של המשפחות המיואשות? האם תפקידו של מנהיג אופוזיציה אינו בדיוק זה – להיות הקול של אלו שהממשלה אינה שומעת, להציב מראה מול כישלונותיה או מחדליה, ולדרוש תשובות ואחריות?
הניסיון להציג את לפיד כמי שמנצל את הנושא לרווח פוליטי מתעלם מהעובדה שהוא היה מהראשונים שהציעו 'רשת ביטחון' לממשלה לצורך עסקת חטופים, גם במחיר פוליטי אישי. הוא הציב את נושא החטופים בראש סדר העדיפויות הלאומי והאישי שלו מהרגע הראשון, הרבה לפני שהפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי. הביקורת שלו אינה נובעת מרצון לנגח, אלא מתחושה עמוקה של אחריות מוסרית ולאומית, ומחשש אמיתי שהממשלה אינה עושה די, או שהיא מקבלת החלטות שגויות המשפיעות על גורלם של החטופים.
למעשה, דווקא הממשלה היא זו שלעיתים נראית כמנצלת את המצב לצרכים פוליטיים, תוך שהיא דוחה כל ביקורת כלגיטימית ומסרבת לקחת אחריות על מחדלים ברורים. ההתקפות על לפיד הן חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להטיל ספק או לדרוש תשובות. כאשר יו"ר האופוזיציה, המייצג חלק ניכר מהציבור הישראלי, מביע ביקורת נוקבת על הטיפול באחד המשברים ההומניטריים והלאומיים הקשים בתולדות המדינה, זו אינה 'פוליטיזציה' – זו דמוקרטיה בפעולה. זו חובתו המוסרית והפוליטית.
יאיר לפיד אינו חף מטעויות, וכמו כל פוליטיקאי, ניתן וצריך לבקר אותו. אך ההתקפות האחרונות עליו, המנסות לציירו כחלש וכציני, חוטאות לאמת ומשרתות אג'נדה פוליטית צרה. לפיד מתגלה כמנהיג אופוזיציה אחראי, כן ונחוש, המבין את גודל השעה ואת כובד האחריות המוטלת על כתפיו. הכנות שלו לגבי מגבלות הכוח של האופוזיציה אינה חולשה, אלא קריאה למציאת דרכים חדשות ויעילות יותר להשפיע. הזעקה שלו למען החטופים אינה פוליטיזציה, אלא מילוי חובתו המוסרית העליונה.
במציאות שבה הממשלה מתבצרת בעמדותיה ונראית לעיתים מנותקת מהשטח, קולו של לפיד אינו רק קול של אופוזיציה פוליטית. הוא קול של שפיות, קול של אחריות, קול של דאגה כנה לעתיד המדינה ואזרחיה. זהו קול שמאלץ את הממשלה, ואת כולנו, להתמודד עם האמת, גם כשהיא מטלטלת. ודווקא משום כך, הוא חיוני מאי פעם.