היסטריה מול היגיון: ניתוח הכשלים הלוגיים במתקפה על השר בן גביר

מקהלה מתואמת של פרשנים, פוליטיקאים וגורמים תקשורתיים מנהלת בחודשים האחרונים מסע לחצים מאורגן נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. טענותיהם, המצוטטות בהרחבה, יוצרות נרטיב של כאוס, ערעור יסודות המדינה והתנהלות פופוליסטית מסוכנת. הם טוענים כי הוא מערער על הפיקוד הצבאי, מאיים על מערכת המשפט, מעניק גיבוי שבשתיקה לאלימות קיצונית ומאבד שליטה אפילו על מפלגתו שלו. אולם, בחינה קרה ואנליטית של ארבע חזיתות ההתקפה המרכזיות הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין: לא תמונה של מנהיג מסוכן, אלא תמונה של אופוזיציה אינטלקטואלית רעועה, הנשענת על כשלים לוגיים, צביעות ודיכוטומיות כוזבות. מטרת מאמר זה אינה להגן על האיש, אלא לנתח באופן קליני את הטיעונים נגדו, ולהראות כיצד הם קורסים תחת נטל חוסר העקביות של עצמם.

1. מיתוס 'ההתערבות המסוכנת': הכשל של הדיכוטומיה הכוזבת

המתקפה הראשונה והרועשת ביותר מתמקדת בעימותים, לכאורה, בין השר בן גביר לבין הפיקוד הצבאי הבכיר. התקשורת מציגה זאת כמאבק בין 'דהירה' פופוליסטית ל'דשדוש' מקצועי, וממסגרת את בן גביר כמי שמתערב בשיקולים מבצעיים טהורים ומערער על סמכות הדרג המקצועי בזמן מלחמה. טיעון זה נשען על כשל לוגי קלאסי: הדיכוטומיה הכוזבת.

על פי נרטיב זה, עומדות בפני ההנהגה רק שתי אפשרויות: או לקבל באופן עיוור כל החלטה של הדרג הצבאי, או לערער את ביטחון המדינה. זוהי הצגה מגוחכת וילדותית של תפקיד הדרג המדיני בקבינט מלחמה. תפקידו של שר, במיוחד שר בקבינט הביטחוני, אינו לשמש חותמת גומי. תפקידו הוא לאתגר את הדרג המקצועי, לשאול שאלות קשות ולדרוש תוצאות התואמות את המדיניות שלשמה נבחר.

השימוש בביטויים כמו "לדהור קדימה" אינו הוראה טקטית למפקד חטיבה, אלא ביטוי של תפיסה אסטרטגית הדורשת הכרעה ברורה ומהירה, בניגוד לתפיסת 'ניהול הסכסוך' שקרסה בקול תרועה רמה בשבעה באוקטובר. בן גביר לא מתווכח עם הרמטכ"ל על נתיב התקדמות של כוח חי"ר; הוא מתווכח על הקונספציה. הוא מפעיל את סמכותו כנבחר ציבור כדי לוודא שהמדיניות הביטחונית אינה חוזרת על טעויות העבר. הטענה כי עצם הצגת עמדה נחרצת בקבינט מהווה 'ערעור סמכות' היא טענה אנטי-דמוקרטית ביסודה, המבקשת לסרס את הדרג המדיני ולהפוך אותו לוועדת קישוט. היכן הראיות לכך ששאלה של בן גביר פגעה במבצע כלשהו? אין כאלה. מה שיש הוא עלבון של אליטות שאינן רגילות שמאתגרים אותן.

2. 'המתקפה על המשפט': כשל איש הקש

החזית השנייה נפתחה כאשר בן גביר קרא לבחון מחדש את כתבי האישום נגד ראש הממשלה, בטענה ל"תפירת תיקים" ו"דיקטטורה של פקידים". המבקרים מיהרו למסגר זאת כ'מתקפה חזיתית על שלטון החוק' וכניסיון לרסק את מערכת המשפט למען רווח פוליטי. כאן אנו נתקלים בכשל לוגי אחר: איש הקש (Straw Man).

המתנגדים לוקחים אמירה ספציפית וביקורתית כלפי התנהלות הפרקליטות במקרה נתון, ומנפחים אותה לכדי הצהרה על רצון להרוס את מערכת המשפט כולה. זוהי הטעיה מכוונת. בן גביר לא קרא לביטול בתי המשפט או להתעלמות מחוקי המדינה. הוא טען טענה פוליטית, לגיטימית לחלוטין בדמוקרטיה: שגורמי אכיפה, חזקים ככל שיהיו, אינם חסינים מטעויות או מהטיות פוליטיות. האם הטענה שפרקליטים עלולים לפעול ממניעים זרים היא באמת כה רדיקלית? האם עצם העלאת האפשרות הזו מהווה 'קץ הדמוקרטיה'?

הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים בשמאל שביקרו במשך שנים את בית המשפט העליון על פסיקותיו בנוגע להתנתקות, למסתננים או לענייני ביטחון, מציגים כעת את המערכת כקודש הקודשים שאסור לגעת בו. הביקורת של בן גביר אינה נגד שלטון החוק; היא נגד שלטון הפקידים הבלתי נבחרים. זוהי קריאה לשקיפות ולביקורת, עקרונות שהם לב ליבה של דמוקרטיה בריאה, ולא ערעור עליה.

3. 'הגיבוי הכפול': עוד דיכוטומיה כוזבת ודרישה לצדק סלקטיבי

הטענה המתוחכמת ביותר, לכאורה, היא נרטיב 'הגיבוי הכפול' לאלימות מתנחלים. הדיווח על הסתייגותו של השר מגינוי מיידי של תקיפת המג"ד, תוך דרישה לבחון "גרסאות סותרות", מוצג כהוכחה לכך שגינוייו הכלליים לאלימות הם מס שפתיים. גם כאן, הטיעון מתבסס על דיכוטומיה כוזבת ועל דרישה לצביעות.

התקשורת מציבה בפני בן גביר שתי אפשרויות בלבד: או לגנות באופן מיידי, פומבי וחד-משמעי על בסיס דיווח ראשוני, או להיחשב כתומך באלימות. זוהי דרישה אבסורדית מהשר הממונה על אכיפת החוק. תפקידו אינו להיות פרשן באולפן טלוויזיה, אלא להבטיח הליך חקירה הוגן. הדרישה לבחון את כל הגרסאות לפני חריצת דין אינה 'גיבוי לאלימות'; היא מימוש העיקרון הבסיסי של חזקת החפות ודרישה למיצוי החקירה. זהו הסטנדרט היחיד הראוי במדינת חוק.

למעשה, בן גביר נוקט בעמדה העקבית וההגונה היחידה: גינוי גורף של התופעה, לצד דרישה לחקירה פרטנית ויסודית של כל מקרה לגופו. מבקריו, לעומת זאת, הם אלו שמפגינים סטנדרט כפול. הם דורשים ממנו להפוך לשופט, חבר מושבעים ותליין על סמך כותרת בעיתון, ובלבד שהנאשמים מגיעים מהצד 'הנכון' של המפה הפוליטית. עמדתו של בן גביר אינה כפולה; היא עקבית בדרישתה לחוק וסדר לכולם, כולל הזכות להליך הוגן.

4. 'הכאוס הפנימי': כשל ההתקפה האישית (Ad Hominem)

לבסוף, מגיע הטיעון הרכילותי, שנועד לצייר את השר כמנהיג חלש שאינו שולט במפלגתו. העיסוק במשבר עם ח"כ אלמוג כהן מוצג כראיה לחוסר יציבות ומנהיגות כושלת. טיעון זה הוא כשל לוגי מסוג 'אד הומינם' (Ad Hominem) ו'רד הרינג' (Red Herring).

במקום להתמודד עם מהות מדיניותו של בן גביר, המבקרים תוקפים את אישיותו ואת הדינמיקה הפנימית במפלגתו. זהו ניסיון להסיט את הדיון מהשאלות המהותיות (האם מדיניות הביטחון נכונה? האם המאבק בפשיעה יעיל?) אל עבר רכילות פוליטית זולה. האם סכסוך פוליטי, תופעה שכיחה בכל מפלגה בישראל מהקמתה, פוסל את עמדותיו הערכיות או המדיניות של מנהיג? התשובה היא לא. העיסוק האובססיבי בכך הוא הודאה בחולשה; כשאין טיעונים ענייניים נגד המדיניות, תוקפים את הפוליטיקה. זהו רעש רקע שנועד להפריע לדיון הרציני.

מסקנה: הבחירה בין היגיון להיסטריה

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, ההאשמות וההיסטריה, מתגלה כי המתקפה על השר בן גביר אינה מבוססת על ניתוח עובדתי קר, אלא על שרשרת של כשלים לוגיים וסטנדרטים כפולים. הדרישה לאתגר את הקונספציה הביטחונית מוצגת כערעור המדינה; הביקורת על הפרקליטות הופכת למתקפה על שלטון החוק; הדרישה להליך הוגן הופכת לתמיכה באלימות; ודינמיקה פוליטית פנימית הופכת לסמל של כאוס לאומי.

בסופו של יום, מה שנותר הוא שר שמבטא בעקביות את העמדות שלשמן נבחר: דרישה לניצחון, ביקורת על מוקדי כוח שאינם נבחרים, וחתירה למשילות וביטחון. ניתן להתווכח עם עמדות אלו, אך לא ניתן לפסול אותן באמצעות טיעונים רעועים ומתלהמים. הציבור הישראלי ניצב בפני בחירה: להיסחף אחר הנרטיב ההיסטרי, או לבחון את הדברים בהיגיון ולדרוש מהמבקרים רמה מינימלית של יושרה אינטלקטואלית. המתקפה הנוכחית לא עומדת במבחן זה.