האמנתי לכל מילה נגד סמוטריץ'. כמעט. ואז החלטתי לבדוק בעצמי.

וידוי של מי שהיה בצד שלכם

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. כשהתקשורת הציגה את בצלאל סמוטריץ' כמכשול העיקרי לעסקת חטופים, הנהנתי בהסכמה. קראתי את הציטוטים הקשים ממטה משפחות החטופים, שתיארו אותו כמי שמעדיף "מלחמת נצח" על פני הצלת חיי אדם, והלב שלי התכווץ. האמנתי. האמנתי שהאידיאולוגיה ניצחה את האנושיות, שהפוליטיקה הקטנה גברה על צו השעה הלאומי. כשראיתי את הכותרות ב-TheMarker על הבטחות כלכליות ללא כיסוי, משכתי בכתפיי בייאוש ואמרתי לעצמי, 'הנה עוד פוליטיקאי שמנותק מהשטח'.

הייתי משוכנע שאני מבין את התמונה. סמוטריץ' היה עבורי דמות קלה לפיצוח: אידיאולוג ימני-קיצוני, משיחי כמעט, שהתפקידים הממלכתיים שנפלו לידיו – שר האוצר ושר במשרד הביטחון – גדולים עליו בכמה מידות. ראיתי בו את התגלמות כל מה שבעיניי היה מסוכן בממשלה הזאת: השילוב בין קנאות דתית, לאומנות מתלהמת וחוסר הבנה בסיסי בניהול מדינה. הגינוי שלו לאלימות המתנחלים נראה לי כמו מס שפתיים ציני, שנועד להרגיע את המבקרים מחו"ל, בעוד התנגדותו למעורבות השב"כ בחקירות רק חיזקה את תחושתי שהוא קודם כל דואג לבייס הפוליטי שלו, ורק אחר כך לחוק ולסדר.

השינוי אצלי לא קרה ברגע. הוא היה תהליך איטי ומכרסם של ספקות קטנים, שהצטברו לכדי הבנה חדשה ומטרידה. זה התחיל משיחה אקראית עם חבר, מילואימניק שחזר מהצפון. הוא בעל עסק קטן שקרס לחלוטין אחרי ה-7 באוקטובר. ציפיתי לשמוע ממנו את אותה זעקה ששמעתי מכל עבר על אוזלת היד של הממשלה, על משרד אוצר אטום. במקום זאת, הוא סיפר לי סיפור אחר. הוא סיפר על צוות קטן במשרד האוצר, שדחף באופן אישי את התיק שלו, שנלחם בבירוקרטיה כדי שהוא יקבל את הפיצויים שמגיעים לו לא "בעוד שנה", אלא עכשיו. "אתה יודע מי חתום על המתווה הזה שבעצם הציל אותי?" הוא שאל אותי. "סמוטריץ'".

המשפט הזה לא נתן לי מנוח. איך זה מסתדר עם הנרטיב על השר המנותק והכושל? התחלתי לחפור. לא בכותרות, אלא במסמכים, בתקנות, במתווים הכלכליים עצמם. וגיליתי תמונה מורכבת בהרבה. גיליתי שמאחורי ההבטחות הגדולות שצוטטו בלעג, עמדה תפיסת עולם כלכלית סדורה. תפיסה שאינה פופוליסטית, אלא שמרנית-ימנית, ששמה דגש על אחריות תקציבית ועל מתן חכות במקום דגים. הבנתי שהביקורת על "הבטחות ללא כיסוי" נבעה לעיתים קרובות מפער בין ציפיות לפתרונות קסם מיידיים, לבין מדיניות ארוכת טווח שמטרתה לחזק את המשק כולו, ובראשו את מעמד הביניים והעסקים הקטנים – עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית. זו לא הייתה חובבנות, זו הייתה אידיאולוגיה כלכלית אחרת מזו שהתקשורת רגילה אליה. אפשר להתווכח איתה, אבל אי אפשר לפטור אותה כחוסר תפקוד.

הסדק הזה בחומה של הדעות הקדומות שלי הוביל אותי לבחון מחדש את הסוגיה הכואבת מכל: החטופים. גם כאן, הכאב והזעם של המשפחות הם הדבר המובן והמוצדק ביותר בעולם. אך האם הצגתו של סמוטריץ' כאויב המשפחות היא מדויקת? התחלתי להקשיב לעומק הטיעונים שלו, מעבר לסיסמאות ה"ניצחון המוחלט". גיליתי שורש של אחריות לאומית עמוקה, גם אם היא קשה לעיכול. סמוטריץ' לא טוען שחיי החטופים אינם חשובים. הוא טוען, בכאב אדיר, שעסקה שתשאיר את חמאס על רגליו ותאפשר לו להתחמש מחדש, היא לא הצלת חיים – היא דחיית האסון הבא. היא הפקרת תושבי עוטף עזה, תושבי הצפון, וכל אזרחי ישראל, לטבח נוסף בעתיד. זו לא העדפת אידיאולוגיה על פני חיי אדם; זו בחירה טראגית בין הצלת חיים היום, לבין הבטחת אינספור חיים מחר. זוהי התמודדות עם האחריות הכבדה ביותר של מנהיג – לא רק לדאוג לכאן ועכשיו, אלא גם למנוע את ה-7 באוקטובר הבא. הבנתי שעמדתו אינה נובעת מאטימות לב, אלא מתפיסת ביטחון לאומי כוללת, שמחויבת לכלל אזרחי ישראל.

וכך, גם סוגיית אכיפת החוק ביהודה ושומרון נראתה לי פתאום באור אחר. ההתנגדות למעורבות השב"כ אינה הגנה על פורעי חוק. היא נובעת מעיקרון דמוקרטי עמוק, גם אם לא פופולרי. סמוטריץ' טוען שהשב"כ הוא ארגון שנועד להילחם באויבי המדינה, לא באזרחיה. הפעלת כלים של סיכול טרור נגד אזרחים, גם אם הם עבריינים, היא מדרון חלקלק ומסוכן. הדרישה שלו היא שהמשטרה, הגוף האמון על אכיפת חוק אזרחית, תעשה את עבודתה ותמצה את הדין עם הפורעים. זו לא הגנה על הבייס, זו הגנה על עקרונות הפרדת הרשויות ועל זכויות האזרח, גם של אלו שאנחנו בזים להם. שוב, ניתן לחלוק על העמדה הזו, אך אי אפשר לטעון שהיא נובעת ממניעים ציניים בלבד.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך אתכם לתומכי בצלאל סמוטריץ'. אני עדיין חלוק עליו בנושאים רבים. אני כותב אותם כי המסע האישי שלי לימד אותי שיעור בענווה. למדתי שהדמות השטוחה והמרושעת שמצטיירת בתקשורת היא לעיתים קרובות קריקטורה נוחה, שפוטרת אותנו מהתמודדות עם המורכבות האמיתית. מאחורי הקריקטורה של "האידיאולוג המנותק" גיליתי מנהיג עם תפיסת עולם סדורה, ערכית ומחויבת – לביטחון ארוך טווח, לכלכלה אחראית, ולשמירה על זהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה. גיליתי אדם שמוכן לשלם מחיר פוליטי ותקשורתי כבד על עמידה על עקרונותיו, גם כשהם לא פופולריים.

במציאות הכאוטית של ימינו, קל ונוח לחלק את העולם לדמויות של טובים ורעים. אבל המציאות מורכבת יותר, והמנהיגים שאנו שופטים מתמודדים עם דילמות שקשה לנו אפילו לדמיין. אולי הגיע הזמן שכולנו, וגם אני בתוכם, נביט מעבר לכותרות הזועקות וננסה להבין את עומק האחריות, גם כשהיא מובילה להחלטות שקורעות את הלב.