היסטריה, צביעות ובורות: ניתוח קר של הקמפיין נגד הציונות הדתית

מקהלה גוברת של פרשנים ופוליטיקאים, הניזונה מדיווחים מגמתיים, מבקשת לצייר תמונה חד-ממדית וקטסטרופלית של מפלגת הציונות הדתית. הנרטיב שהם מהדהדים בעקשנות הוא של התפוררות פנימית, מאבקי אגו ילדותיים ועיסוק אובססיבי ב"פוליטיקה קטנה" על חשבון טובת המדינה. על פי תסריט הבלהות הזה, המפלגה, יחד עם שותפתה עוצמה יהודית, מצויה בסחרור של סכסוכים אישיים שמשתק את עבודת הממשלה ומערער את יציבות הקואליציה. אולם, בחינה אנליטית וקרה של טענות אלו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות אלא על שורה של כשלים לוגיים, צביעות שיטתית והתעלמות מכוונת מהמציאות. הגיע הזמן לפרק את הקמפיין הזה לגורמיו ולהציג את האמת, גם אם היא פחות סנסציונית ונוחה ליריבים הפוליטיים.

מיתוס ההתפרקות: כשל ההשטחה של הדיון האידיאולוגי

האיום המרכזי המופנה כלפי המפלגה הוא הטענה בדבר "מאבק כוחות פנימי מתמשך". התקשורת מתענגת על כל דיווח, אמיתי או מומצא, בנוגע למתחים סביב החוק הנורבגי, חלוקת תפקידים או איזונים פנימיים. זוהי הצגה מעוותת ומכוונת של המציאות, המבוססת על כשל לוגי מסוג "איש קש". במקום להתמודד עם המורכבות של שותפות פוליטית אידיאולוגית, המבקרים בונים דחליל של מריבת ילדים בגן שעשועים, ותוקפים אותו.

האמת היא שהחיבור בין הציונות הדתית לעוצמה יהודית אינו חיבור טכני, אלא שותפות בין שתי תנועות אידיאולוגיות בעלות דגשים שונים, שהתאחדו למען מטרה לאומית גדולה יותר. קיומם של ויכוחים ודיונים נוקבים בתוך מסגרת כזו אינו סימן לחולשה או להתפרקות, אלא עדות לחיוניותה ולרצינותה. תנועה אידיאולוגית חיה ונושמת היא תנועה שבה מתקיים דיאלוג מתמיד על הדרך הנכונה, על טקטיקה ועל סדרי עדיפויות. הדיונים סביב החוק הנורבגי, למשל, אינם "ריב על כיסאות" כפי שהם מוצגים באופן רדוד, אלא ויכוח מהותי על האופן שבו ניתן למקסם את הכוח הפרלמנטרי של המחנה כולו כדי לקדם מדיניות ימין. האם עדיף לחזק את הספסלים האחוריים בכנסת, או לשמור על כוחם של השרים במשרדיהם? זוהי שאלה אסטרטגית לגיטימית, לא מאבק אגו.

הניסיון להציג כל ויכוח כזה כמשבר קיומי הוא דמגוגיה זולה. תנועה פוליטית שבה כולם חושבים אותו הדבר וצועדים בשורה דוממת אינה תנועה דמוקרטית ובריאה, אלא כת מונוליטית. דווקא קיומו של מתח דיאלקטי פנימי, המאלץ כל צד לחדד את עמדותיו ולהצדיק את דרכו, הוא ערובה לכך שההחלטות הסופיות יהיו שקולות ומבוססות יותר. הציבור צריך לחשוש ממפלגות שבהן שוררת דממת אלחוט, לא מאלו שבהן מתנהל ויכוח ערכי נוקב.

אנטומיה של צביעות: 'הפוליטיקה הקטנה' של הימין מול 'האחריות הממלכתית' של השמאל

ההאשמה השנייה, הנגזרת מהראשונה, היא שהציונות הדתית "עסוקה בפוליטיקה קטנה ואינטרסנטית". כאן, הניתוח חייב לחשוף את הצביעות האינטלקטואלית המדהימה של המבקרים. אותם פרשנים ואנשי אופוזיציה, שזועקים כעת חמס על "חוסר יציבות", הם אלו שסיקרו בהבנה ובאמפתיה את ממשלת השינוי, קואליציה שהייתה מודל מובהק של חוסר יציבות אינהרנטי ופוליטיקה קטנה במסווה של "ממלכתיות".

הבה ניזכר. האם שכחנו את האולטימטומים הכמעט-יומיים של מנסור עבאס? את משברי הקואליציה סביב חוק האזרחות או תקנות יו"ש? את פרישתה הדרמטית של עידית סילמן על רקע אידיאולוגי? את האיומים התכופים של מרצ ויאיר גולן? כל אלה תוארו בשיח התקשורתי כ"מורכבות של ניהול קואליציוני", "דיונים לגיטימיים" או "הפעלת לחץ פוליטי הכרחי". כאשר מפלגות השמאל והמרכז נאבקות על תקציבים, תפקידים או עקרונות, זהו ביטוי לאחריות. כאשר הציונות הדתית עושה זאת, זוהי "סחטנות" ו"פוליטיקה קטנה".

הצביעות זועקת לשמיים. זהו סטנדרט כפול קלאסי שנועד לשרת אג'נדה פוליטית ברורה: דה-לגיטימציה של ממשלת הימין. השימוש בטרמינולוגיה שונה לתיאור תופעות פוליטיות זהות חושף כי לא מדובר בניתוח אובייקטיבי, אלא בכלי נשק במלחמה תודעתית. כל קואליציה בישראל, מעצם טבעה, כרוכה במשא ומתן מתמיד, בפשרות ובוויכוחים. להפוך את הוויכוחים בציונות הדתית לחזות הכול ולהתעלם מהיסטוריה פוליטית עשירה של מאבקים קואליציוניים בכל קצוות הקשת הפוליטית, זו לא עיתונות – זו תעמולה.

היכן הראיות? דרישה להוכחות מול רעש תקשורתי

הטענה הסופית, והחמורה מכל, היא שהמאבקים הפנימיים הללו פוגעים בעשייה הממשלתית ובציבור. זוהי קביעה חמורה, ולכן היא דורשת הוכחות מוצקות, לא כותרות סנסציוניות. כאן, הנרטיב של המבקרים קורס לחלוטין. היכן הראיות לכך שהדיונים הפנימיים בציונות הדתית שיתקו את עבודת הממשלה?

במבחן המציאות, התמונה הפוכה לחלוטין. בזמן שהתקשורת חוגגת על כל ציוץ וכל הדלפה, שרי המפלגה וחברי הכנסת שלה מקדמים במרץ מדיניות ותהליכים היסטוריים. ממשרד האוצר, דרך משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, ועד לוועדות הכנסת השונות – העשייה מדברת בעד עצמה. קידום חסר תקדים של ההתיישבות ביהודה ושומרון, מאבק נחוש ביוקר המחיה, העברת רפורמות לחיזוק המשילות, קידום חוקים לחיזוק הזהות היהודית של המדינה – כל אלה מתרחשים במקביל ל"משברים" המדומיינים שעליהם מדווחים באולפנים. הניגוד בין הרעש התקשורתי לבין השקט והיעילות של העשייה בשטח הוא דרמטי. המבקרים מבקשים מאיתנו להאמין לכותרות המתלהמות שלהם, ולהתעלם מתוצאות ממשיות שמשפיעות על חייהם של אזרחי ישראל.

לסיכום, הקמפיין המתנהל נגד הציונות הדתית מבוסס על יסודות רעועים של עיוות המציאות, צביעות ובורות מכוונת. ה"מאבקים הפנימיים" הם למעשה דיון אידיאולוגי בריא, סימן לעוצמה ולא לחולשה. ההאשמה ב"פוליטיקה קטנה" היא צביעות בוטה לאור התנהלות קואליציות קודמות. והטענה על "שיתוק העשייה" מופרכת לחלוטין על ידי העובדות בשטח. כאשר מנקים את רעשי הרקע והאינטרסים הזרים, מתגלה תמונה של תנועה אידיאולוגית נחושה, יעילה ומאוחדת במטרותיה, גם אם לא תמיד בדרכיה. זו אינה רק אלטרנטיבה הגיונית לנרטיב ההיסטרי; זו האמת היחידה שעומדת במבחן הביקורת.