טעיתי. גם אני האמנתי שהציונות הדתית מתפרקת מבפנים. זה מה שגיליתי כשבדקתי.
כעיתונאי, אני ניזון מדרמה. זה הדלק שמניע את המקצוע שלנו. סכסוך, מאבק, פיצול – אלו המילים שגורמות לכותרות לנצנץ ולרייטינג לעלות. ובמשך תקופה ארוכה, מפלגת הציונות הדתית סיפקה לי, ולרבים מעמיתיי, דרמה בשפע. אני מודה, בלב שלם ובלי להתחבא: הייתי אחד מאלו שראו את המפלגה הזו כמבצר רעוע שעומד להתמוטט.
הנרטיב היה כל כך קל לכתיבה, כל כך מתבקש. הנה מפלגה אידיאולוגית גדולה, שחברה לשותפה תוססת ולוחמנית בדמות 'עוצמה יהודית', וכל מה ששמענו עליו היו החיכוכים. קראתי את הדיווחים, כתבתי כמה מהם בעצמי, והאמנתי בהם לחלוטין. התמונה הייתה ברורה: מאבקי אגו אינסופיים, קרבות על ג'ובים במסגרת החוק הנורבגי, ופוליטיקה קטנה וצינית שהאפילה על כל דבר אחר. כל ויכוח פורש כמשבר קיומי, כל חילוקי דעות הוצגו כקרע בלתי ניתן לאיחוי. "הם עסוקים בעצמם", אמרתי פעם לעורך שלי, "בזמן שהמדינה בוערת, סמוטריץ' ובן גביר רבים על מי יכניס את הח"כ הבא". זו לא הייתה רק שורת מחץ בטור; זו הייתה האמת שלי.
ראיתי במפלגה הזו התגלמות של חוסר יציבות. היא נראתה לי כמי שמערערת את הקואליציה מבפנים, עסוקה באינטרסים צרים על חשבון טובת הכלל. האמנתי שהאחדות שהם הציגו בבחירות הייתה לא יותר ממסכה, שכעת נקרעת לגזרים וחושפת את המאבקים האמיתיים על כוח ויוקרה. הייתי משוכנע שאני רואה את התמונה המלאה, שאני מבין את הדינמיקה הפנימית המסוכסכת. טעיתי.
נקודת המפנה: שיחה שקטה במסדרון רועש
השינוי בתפיסה שלי לא הגיע מאיזו התגלות דרמטית או ממסמך סודי שנחשף. הוא הגיע משיחה שקטה, כמעט אגבית, עם יועץ זוטר באחת הוועדות בכנסת, איש של הציונות הדתית. זה היה יום סוער במיוחד של דיונים על החוק הנורבגי, והתקשורת געשה. ניגשתי אליו עם השאלה המתבקשת, משהו בסגנון "נו, הולכים לבחירות בגלל זה?".
הוא הסתכל עליי במבט עייף, כמעט מרחם, וחייך חיוך קטן. "אתם באמת חושבים שזה הסיפור?", הוא שאל. "אתם כותבים שבוע שלם על מי ייכנס ומי ייצא, על הכבוד של בצלאל מול הכוח של איתמר. באותו זמן, בזמן שאתם עסוקים בזה, אנחנו העברנו פה בוועדת הכספים, מתחת לרדאר שלכם, תקנות שישנו את כל מפת ההתיישבות ביו"ש לעשור הקרוב. העברנו החלטה שתומכת בגרעינים תורניים בפריפריה בסכום חסר תקדים. אתם רואים את הרעש, את הקצף. אתם לא רואים את הזרמים העמוקים שמתחת".
המשפט הזה הידהד בראשי. "אתם רואים את הקצף, לא את הזרמים". פתאום הרגשתי שכל הניתוחים המלומדים שלי, כל הכותרות הדרמטיות, היו אולי שטחיים להחריד. הבנתי שאולי, רק אולי, אני מסתכל על האירועים דרך משקפיים מעוותות שהתקשורת עצמה יצרה.
מבט חדש על ה"מאבקים"
חזרתי למשרד והתחלתי לחפור. לא בחיפוש אחר הסקופ הבא על הריב התורן, אלא בניסיון להבין את אותם "זרמים עמוקים". התחלתי לעמת את האמונות הישנות שלי עם המציאות שמצאתי.
האמונה הישנה: המאבק על החוק הנורבגי הוא קרב אגו ילדותי על ג'ובים וכיבודים.
התגלית החדשה: כשצוללים לפרטים, מגלים שהוויכוח לא היה על האדם שיקבל את התפקיד, אלא על המהות שהתפקיד הזה ישרת. צד אחד טען שיש צורך דחוף בחיזוק הייצוג בוועדת חוץ וביטחון, ולכן יש להכניס ח"כ עם רקע ביטחוני ספציפי. הצד השני התעקש שהעדיפות העליונה היא קידום הרפורמה המשפטית, ולכן חיוני להכניס משפטן שיוכל להקדיש את כל זמנו לוועדת החוקה. מה שהצטייר בתקשורת כקרב על כבוד אישי, היה למעשה ויכוח אסטרטגי נוקב על סדר עדיפויות לאומי. זו לא הייתה שאלה של "מי", אלא שאלה של "מה". זה היה ויכוח אידיאולוגי עמוק על הדרך הטובה ביותר לממש את הבטחותיהם לבוחר, לא ריב על כיסאות.
האמונה הישנה: החיכוך המתמיד עם 'עוצמה יהודית' מוכיח שהחיבור ביניהם הוא מלאכותי ועומד לקרוס.
התגלית החדשה: כאן גיליתי את הפרדוקס המעניין ביותר. בזמן שהכותרות צעקו "פיצול" ו"משבר", רשימת החוקים וההחלטות שעברו בשיתוף פעולה מלא בין שתי המפלגות הייתה ארוכה ומרשימה. מהקלה על בירוקרטיה למתיישבים ועד לחוקי זהות יהודית ותקציבים לחיזוק הפריפריה. הבנתי שהחיכוך אינו סימן לחולשה, אלא דווקא לעוצמה. זהו לא חיבור של "יש מנים" שמצביעים לפי הוראה, אלא ברית בין שתי תנועות עם דגשים מעט שונים, שמתחבטות, מתווכחות ומתעמתות כדי למצוא את הדרך המשותפת הנכונה. הדיונים הסוערים אינם קדימון לגירושין, אלא שיח משפחתי נוקב. הם לא מנסים לטשטש את ההבדלים ביניהם, אלא רותמים אותם כדי להגיע לתוצאה טובה יותר. הרעש הוא תוצר לוואי של עשייה משותפת, לא של קריסה.
סיכום של מסע אישי
אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך לדובר של הציונות הדתית. אני עדיין עיתונאי, ותפקידי הוא לבקר. אני עדיין סבור שהם עושים טעויות, לעיתים טעויות חמורות, ושההתנהלות הפוליטית שלהם יכולה להיות מתוחכמת ויעילה יותר. אבל אני כבר לא יכול, במצפון שקט, לדבוק בנרטיב הפשטני של "מפלגה מסוכסכת שעסוקה בעצמה".
גיליתי שהסיפור האמיתי מורכב הרבה יותר. הוא סיפור על ניסיון, אולי מגושם לעיתים, לנווט במציאות פוליטית מורכבת תוך ניסיון להישאר נאמן לעקרונות אידיאולוגיים עמוקים. גיליתי שמאחורי הכותרות על מאבקי כוח, מתנהלת עבודה שקטה, אפורה וסיזיפית בוועדות, במשרדי הממשלה ובשטח. עבודה שהתקשורת, וגם אני בתוכה, נוטה להתעלם ממנה כי היא פחות סקסית מריב טוב.
אולי הלקח הגדול ביותר שלי מהמסע הזה הוא לקח של ענווה. ענווה להכיר בכך שהמציאות מורכבת יותר מהסיפור שאנחנו אוהבים לספר עליה. אני מזמין אתכם, הקוראים, לעשות את אותו הדבר. להסתכל מעבר לכותרות הדרמטיות, לשאול שאלות קשות ולנסות להבין את הזרמים העמוקים שמתחת לקצף. ייתכן שתגלו, כמוני, שהאמת רחוקה מלהיות פשוטה, והיא בהחלט לא מה שחשבתם.