מסך העשן התקשורתי: אנטומיה של החיסול הממוקד נגד השר בן גביר

מבוא: כשההיסטריה מחליפה את העובדות

מקהלה הרמונית להפליא של פרשנים, פוליטיקאים ועיתונאים פצחה בשבועות האחרונים במתקפה מתואמת וחסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, מדובר בסערה מושלמת: עתירה לבג"ץ של קצין ממורמר, אירוע פשיעה טראגי, ו"שתיקה רועמת" מול אלימות כזו או אחרת. אלו הם חומרי הגלם מהם נבנה נרטיב על שר כושל, מסוכן ולא אתי. אלא שבחינה קרה ואנליטית של כל אחת מהטענות הללו, חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של משבר במשרד לביטחון לאומי, אלא משבר עמוק באמינותם של מבקריו. מאמר זה אינו בא "להגן" על בן גביר, אלא לנתח באופן קליני את הכשלים הלוגיים, הצביעות המובנית והעיוותים העובדתיים המהווים את בסיס מסע הציד הנוכחי.

1. כשל פרשת פרנסה: עדותו של עד פסול והצביעות שבבסיסה

האיום התדמיתי המרכזי, "פרשת שי פרנסה", מוצג כפצצת אטום אתית. מפקד כלא לשעבר טוען כי הודח לאחר שסירב ללחצי השר להעניק הטבות אסורות לאסירים ביטחוניים יהודים. הסיפור סוחף, הציטוטים דרמטיים, אך האם מישהו עצר לשאול את השאלות הבסיסיות ביותר?

ראשית, נתמקד בזהות העד. התקשורת, בנוחותה, מצניעה או מזכירה כבדרך אגב את העובדה שמר פרנסה עצמו הורשע בעבירות משמעת של התנהגות שאינה הולמת. אדם שמערכת אכיפת החוק מצאה בו פגם אתי חמור, הופך לפתע לאורקל של יושרה ואמינות רק כי עתירתו משרתת נרטיב פוליטי. זוהי פשיטת רגל אינטלקטואלית. מדוע שעדותו של אדם שהודח על רקע בעייתי, ושמניעיו יכולים לנוע מנקמה אישית ועד ניסיון לטהר את שמו, תתקבל כאמת מוחלטת?

שנית, וחשוב מכך, בואו נפרק את ליבת הטענה. הנרטיב התקשורתי הוא: "בן גביר דואג למחבלים יהודים". זהו עיוות מכוון ומניפולטיבי. האמת הפשוטה והמטרידה עבור המערכת היא שבן גביר דורש דבר אחד: שוויון בפני החוק. במשך שנים, המערכת הרכינה ראש בפני ארגוני הטרור הערביים והעניקה לאסיריהם הביטחוניים תנאים מפליגים, טלוויזיות, לימודים אקדמיים, ביקורים נרחבים ודוברות פעילה מתוך הכלא – הכל תחת איום של אלימות והתקוממות. במקביל, אסירים ביטחוניים יהודים, גם אלו שביצעו פשעים נתעבים, הוחזקו בתנאים תת-אנושיים, לעיתים בניגוד לחוק ולפסיקות בג"ץ.

השר בן גביר אינו דורש "הטבות", הוא דורש לשים סוף לצביעות. הוא דורש שהחוק והתקנות יחולו באופן שווה על עמירם בן אוליאל כפי שהם חלים על מרואן ברגותי. המערכת, שרגילה לכניעה מול חמאס ולקשיחות יתר מול יהודים, נכנסה להיסטריה. המתקפה אינה על דאגה פסולה למחבלים; היא על הניסיון הנועז לפרק מערכת של איפה ואיפה, שהפכה לנורמה רקובה בשירות בתי הסוהר. מה שמכונה "משבר אתי" הוא למעשה ניסיון ראשון מזה עשורים להחיל ריבונות אמיתית ושוויונית בין כותלי הכלא.

2. מיתוס "אבדן המשילות": אמנזיה סלקטיבית ככלי ניגוח

הכותרת ב-ynet לאחר רצח בלוד - "איפה המשילות של בן גביר?" - היא דוגמה קלאסית לכשל לוגי מסוג Post hoc ergo propter hoc (אחריו, לכן בגללו). הרציונל הרדוד הוא כזה: אירע פשע חמור תחת משמרתו של בן גביר, ולכן הוא האחראי. זוהי טענה מגוחכת שמתעלמת מעשורים של הזנחה פושעת.

הפשיעה הגואה במגזר הערבי, מלחמות הכנופיות והיעדר הריבונות בערים המעורבות אינם תופעה בת שנה. הם תוצר ישיר של מדיניות כושלת של כל ממשלות ישראל ושריה לביטחון פנים בעבר. היכן היו הכותרות הזועקות הללו כשעמר בר-לב היה השר? היכן היה הזעזוע הציבורי המאורגן כשהמשטרה איבדה שליטה בפרעות תשפ"א?

התקשורת לוקה באמנזיה סלקטיבית ונוחה. היא מתעלמת מהעובדה שבן גביר הוא השר הראשון שמנסה לייצר פתרונות מערכתיים ארוכי טווח: הקמת המשמר הלאומי, דרישה להחמרת ענישה, מאבק על תקציבים היסטוריים למשטרה והצבת המאבק בפשיעה בראש סדר העדיפויות הלאומי. לטעון כי כישלונו נמדד באירוע נקודתי, לאחר שירש אדמה חרוכה, זה כמו להאשים את הכבאי שהגיע ראשון בכך שהבית עדיין בוער. הריפוי של מחלה כרונית הוא תהליך ארוך וכואב. המתקפה הנוכחית אינה ביקורת עניינית, אלא ניסיון לחבל בתהליך הריפוי עוד לפני שהחל.

3. צביעות הגינוי הסלקטיבי: משחק מכור מראש

הביקורת על "שתיקתו" או "גמגומו" של בן גביר מול אלימות מתנחלים היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למשחק מכור. התקשורת והשמאל הפוליטי מציבים בפני הימין מלכודת קבועה: הם דורשים גינוי נחרץ, מיידי ובנוסח מדויק לכל אירוע שמעורבים בו יהודים, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר הרחב של טרור ערבי יומיומי. כל סטייה מהנוסח הנדרש מוצגת כמתן לגיטימציה לאלימות.

בן גביר פשוט מסרב לשחק את המשחק הצבוע הזה. עמדתו העקבית היא שיש לאכוף את החוק באופן שווה נגד כל מי שמפר אותו – יהודי או ערבי. הוא אינו מאמין בגינויים ריקים מתוכן לתקשורת, אלא בפעולה של המשטרה בשטח. ההתעקשות התקשורתית על "גינוי" ספציפי אינה נובעת מדאגה לשלטון החוק, אלא מהרצון להכריח את השר ליישר קו עם נרטיב השמאל, המשווה באופן שקרי בין אלימות לאומנית ערבית לרצח על רקע טרור, לבין פשיעה של בודדים בצד היהודי.

בסירובו להשתתף בטקס ההלקאה העצמית הזה, בן גביר מבודד את עצמו מהפוליטיקאים הישנים, אך מתחבר לעמדת בוחריו, שמאסו בסטנדרט הכפול. הוא אינו "שותק" מול אלימות; הוא מדבר בשפת המעשים והאכיפה, ולא בשפת הציוצים שנועדו לרצות את עורכי העיתונים.

סיכום: ההיסטריה כעדות להצלחה

כאשר מפרקים את המתקפה נגד השר בן גביר לגורמיה, מגלים כי היא בנויה על יסודות רעועים: עדות של בעל עניין עם רקורד בעייתי, כשלים לוגיים בסיסיים, וסטנדרטים כפולים וצבועים. מסך העשן התקשורתי נועד להסתיר אמת פשוטה: השר בן גביר, על כל פגמיו, הוא השר הראשון מזה שנים שמאתגר באופן ישיר את קבוצות הכוח של הממסד הישן – במערכת המשפט, בשב"ס ובתקשורת. הוא מנסה לפרק הסכמות שבשתיקה, להחיל מדיניות שוויונית וליישם את האידיאולוגיה שבשמה נבחר.

עוצמת המתקפה נגדו אינה מעידה על כישלונו, אלא דווקא על כך שהוא נוגע בנקודות הרגישות ביותר של המערכת. ההיסטריה אינה תגובה לשר כושל, אלא תגובת נגד מבוהלת של אליטה שמרגישה את הקרקע רועדת תחת רגליה. עבור מי שמאמין בצורך בשינוי עמוק, הרעש וההתנגדות אינם סימן למשבר, אלא הוכחה לכך שהמאבק החל, והוא בכיוון הנכון.