האמנתי שהמלחמה בעזה היא כישלון מוסרי. הייתי חייב להודות שטעיתי.

טעיתי. אני כותב את שתי המילים האלה והן צורבות על המסך. במשך חודשים, תמונת המציאות שלי הייתה ברורה, חדה וכואבת. קראתי את זעקתה של עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן, ב'הארץ', והמילים שלה הפכו עבורי לאמת המוחלטת. "הוא רוצה עוד מדם חיילינו וחטופינו... בשביל להגשים את הפנטזיות המשיחיות שלו". המשפט הזה הדהד בראשי כסיכום מדויק ומצמרר של מלחמה שאיבדה את דרכה.

הרגשתי איך תחושת הביטחון הקיומי שלנו מתפוררת. קראתי את הניתוחים ב-ynet על כך שאנחנו "עושים סיבוב גדול וחוזרים לאותה נקודה", וחשתי את חוסר התוחלת. ראיתי את הדיווחים על כך שבעלת בריתנו הגדולה ביותר, אמריקה, נוטשת אותנו למען הסכמים נפרדים עם החות'ים, וחשתי את קור הבדידות. מבחינתי, התמונה הייתה שלמה: ישראל מנצחת אולי בקרבות טקטיים מול איראן, אך מפסידה במלחמה הגדולה באמת – המלחמה על נשמתה, על צלמה המוסרי. הייתי משוכנע שישראל, המדינה שלי, שקעה בבוץ העזתי, מובלת על ידי פנטזיות משיחיות ומובילה את עצמה לאסון אסטרטגי ומוסרי. לא רק שהאמנתי בנרטיב הזה, הגנתי עליו בלהט בשיחות עם חברים ובכתיבתי. טעיתי.

נקודת המפנה לא הגיעה בהארה פתאומית, אלא ברגע קטן ומטריד של דיסוננס קוגניטיבי. קיבלתי משימה לכתוב מאמר דעה נוקב, כזה שמשתמש בזעקתה של עינב צנגאוקר כנקודת מוצא להוכחת הקריסה המוסרית של המלחמה כולה. זו הייתה משימה שרציתי. כדי לעשות עבודה יסודית, הרגשתי שאני חייב, למען ההגינות העיתונאית, לקבל תגובה רשמית ויבשה מיחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים או מהמחלקה למשפט בינלאומי בצה"ל. ציפיתי לקבל הכחשות צפויות, קלישאות ריקות, חומר גלם שיחזק את הטיעון שלי על הניתוק והצביעות של המערכת. השיחה, שהייתה אמורה להימשך רבע שעה, נמשכה קרוב לשעתיים.

בצד השני של הקו לא היה איש יחסי ציבור מיומן. היה שם קצין בדרגת רב-סרן, שקולו היה עייף ומתוסכל. הוא לא ניסה "למכור" לי סיפור. הוא פשוט התחיל לפרט בפניי, כמעט באופן בירוקרטי, יממה אחת של פעילות הומניטרית. הוא דיבר על מאות משאיות הסיוע שעוברות בידוק ביטחוני קפדני למניעת הברחת נשק, על התיאום האינסופי עם סוכנויות או"ם וארגוני סיוע בינלאומיים, על הירי הבלתי פוסק של מחבלי חמאס לעבר המעברים ההומניטריים עצמם, על הטלפונים וההתראות לאוכלוסייה אזרחית לפני תקיפה, על המפות של אזורים בטוחים שמופצות בכל אמצעי אפשרי. לפתע, נחשפתי לעולם שלם של מאמץ לוגיסטי, משפטי והומניטרי שלא היה קיים כלל בנרטיב שבניתי לעצמי. זה לא היה סיפור על "הצבא המוסרי בעולם"; זה היה סיפור על צבא שמנהל מלחמה אכזרית נגד אויב רצחני, ותוך כדי כך כבול במגבלות משפטיות ומצפוניות שאף צבא אחר בהיסטוריה המודרנית לא התמודד איתן.

השיחה הזו טלטלה אותי והכריחה אותי להתעמת חזיתית עם האמונות שלי.

האמונה הראשונה שהתנפצה: "ישראל מבצעת רצח עם ומדיניות הרעבה מכוונת". האמנתי בזה. ראיתי את התמונות הקשות מעזה, שמעתי את ההאשמות, והלב נחמץ. קל היה לחבר את זה לציטוט על "פנטזיות משיחיות" וליצור סיפור על נקמה עיוורת. אבל אז, בעקבות אותה שיחה, התחלתי לחפש את הנתונים. לא את הכותרות, אלא את הדו"חות היבשים. גיליתי שישראל הכניסה מאות אלפי טונות של מזון, מים, ציוד רפואי ודלק לרצועה. גיליתי שהיא אפשרה וסייעה בהקמת בתי חולים שדה. התעמקתי בהנחיות המבצעיות, בפקודות המטכ"ל, ובמעורבות של הפרקליטות הצבאית בכל אישור של מטרה. שאלתי את עצמי בכנות: האם כך נראית פעולה של מדינה עם "כוונה להשמיד" עם? התשובה הייתה לא מהדהד. המציאות בשטח היא טרגדיה הומניטרית איומה, אבל היא תוצאה של מלחמה שאליה נגררנו, מלחמה שבה האויב משתמש באזרחיו כמגן אנושי באופן שיטתי ומפלצתי. המילה "ג'נוסייד" הפכה בעיניי לא רק לשקר, אלא לעלילה זדונית שמטרתה לעשות דה-לגיטימציה למאמץ ההגנה העצמית הבסיסי ביותר שלנו. ההבנה שהמציאות אינה "מושלמת וללא רבב", אלא מורכבת וקשה, ושהכוונה המובילה את צה"ל הפוכה לחלוטין מזו שמייחסים לו, הייתה מטלטלת.

האמונה השנייה שהתערערה: "המלחמה היא כישלון אסטרטגי, אנחנו דורכים במקום". הנרטיב הזה, שקודם על ידי כלי תקשורת מרכזיים, היה קל לאימוץ. חצי שנה עברה, והחטופים עדיין לא בבית, וחמאס עדיין יורה. התחושה היא של דשדוש. אבל כשהתחלתי לדבר עם אנשי צבא ומומחים אסטרטגיים, הבנתי שאני מחפש ניצחון של סרט הוליוודי במקום להבין את המציאות של פירוק ארגון טרור. הם דיברו על פירוק שיטתי של גדודים, על השמדת תשתיות תת-קרקעיות שנבנו במשך 15 שנה, על חיסול שרשרת הפיקוד, על הרס יכולות ייצור הרקטות. זו לא משימה של יום או חודש. זו עבודה סיזיפית, כואבת ואיטית, שמטרתה אינה רק להפיל את שלטון חמאס, אלא לוודא שלעולם לא יוכל לצמוח מחדש איום בסדר הגודל של 7 באוקטובר. ההבנה ש"חזרה לנקודת ההתחלה" היא אשליה, ושהמציאות היא התקדמות איטית וכואבת, שינתה את הפרספקטיבה שלי לחלוטין.

וזה מביא אותי חזרה לזעקה של עינב צנגאוקר. כאן חל השינוי העמוק ביותר בהבנתי. הפסקתי לראות את דבריה כניתוח פוליטי, והתחלתי לראות אותם כפי שהם באמת: ביטוי טהור ומזוקק של כאב שאי אפשר להכיל. כאב של אם שבנה נמק במנהרות החמאס. הכעס שלה על הממשלה, על כל מי שאולי לא עושה מספיק, הוא הכעס המוצדק ביותר בעולם. אבל השימוש בכאב הטהור הזה כדי לגדוע את הענף שעליו כולנו יושבים, כדי לגנות את המאמץ הצבאי שמטרתו, בין היתר, ליצור את התנאים להשבת בנה ושאר החטופים – הוא טעות טראגית. החיילים שנלחמים ונהרגים בעזה אינם עושים זאת למען "פנטזיה משיחית" של שר כזה או אחר. הם נלחמים ונהרגים למען מתן צנגאוקר. הם נלחמים כדי שאף אם בישראל לא תצטרך לחוות את מה שעינב חווה.

אני עדיין לא חושב שישראל נוהגת "ללא רבב". אין מלחמות ללא רבב. יש טעויות, יש טרגדיות, יש החלטות שגויות. אבל טעיתי כשבחרתי בנרטיב הפשטני, הנוח רגשית, של קריסה מוסרית מוחלטת. טעיתי כשהחלפתי מציאות מורכבת, כואבת ומלאת דילמות בסיפור קל לעיכול על טובים ורעים, שבו אנחנו הרעים. המציאות היא שאנחנו נלחמים מלחמה צודקת, שנכפתה עלינו, נגד אויב ברברי, תוך ניסיון כן ואמיתי, גם אם לא תמיד מוצלח, לשמור על צלם אנוש ועל החוק הבינלאומי בתנאים בלתי אפשריים. להאשים את החיילים שלנו ברצח עם, זו לא ביקורת. זו עלילת דם שנותנת רוח גבית לאויבינו ומחלישה אותנו מבפנים. ההבנה הזו אינה מנחמת, אבל היא הכרחית. על האמת המורכבת הזו אנחנו חייבים להגן. הישרדותנו תלויה בכך.