היסטריה, פופוליזם ושלושה כשלים לוגיים: ניתוח קר של סערת הארנונה בבית שמש

מבוא: מאחורי מסך העשן של הזעקה הציבורית

בשיח הציבורי, ובמיוחד בעידן הדיגיטלי, הרעש מחריש אוזניים. זעקה קמה לאחרונה בבית שמש, בעיקר סביב פרסום באתר חדשות מקומי, המציג את כוונת העירייה לעדכן את תעריפי הארנונה לשנת 2026 כלא פחות מאשר "עושק", "קריעת התושבים" ומזימה אפלה לפלג בין חלקי העיר. הנרטיב הזה, על אף שהוא טעון רגשית, קורס תחת משקלו כאשר מפעילים עליו את הכלי החזק ביותר שברשותנו: חשיבה ביקורתית. מטרת מאמר זה אינה להצדיק או לגנות, אלא לפרק את הטיעונים לגורמים, לחשוף את הכשלים הלוגיים שבבסיסם, ולהציג תמונה רציונלית של המציאות המורכבת העומדת בפני עיר בצמיחה אדירה.

הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולבחון את הטענות לאורן של עובדות, היגיון ואחריות מוניציפלית. בואו ננתח, אחת לאחת, את שלוש אבני היסוד הרעועות שעליהן בנויה מתקפת הפופוליזם הנוכחית.

כשל ראשון: דיכוטומיה כוזבת - מיתוס ה"הם" נגד "אנחנו"

הטענה המרכזית, והמסוכנת ביותר, היא שהעלאת הארנונה יוצרת פילוג מכוון בין "העיר הוותיקה" ל"שכונות החדשות". לפי נרטיב זה, העירייה "מענישה" את הוותיקים כדי לממן את החדשים. זהו כשל לוגי קלאסי מסוג "דיכוטומיה כוזבת", המציג מצב מורכב כשתי אפשרויות קוטביות וסותרות בלבד: או שטוב לוותיקים, או שטוב לחדשים. המציאות, כמובן, מורכבת בהרבה.

עיר אינה אוסף של שכונות המנותקות זו מזו; היא אורגניזם חי, מערכת אקולוגית אחת שכל חלקיה תלויים זה בזה. הזנחת התשתיות, החינוך והשירותים בשכונות החדשות, שקולטות אלפי משפחות, אינה בעיה "שלהם". זו פצצת זמן מתקתקת שתתפוצץ בפניה של העיר כולה. כבישים פקוקים בשכונה אחת משפיעים על כלל תושבי העיר. מערכת חינוך קורסת בחלק אחד של העיר פוגעת במוניטין ובעתיד של העיר כולה. שירותים מוניציפליים שאינם עומדים בעומס פוגעים באיכות החיים של כל אזרח ואזרח, בין אם הוא גר ברמת בית שמש ד' או בשכונת ביאליק הוותיקה.

השקעה בשכונות החדשות אינה באה "על חשבון" הוותיקות; היא השקעה בנכס המשותף של כולנו. עיר חזקה, מתפתחת ובעלת שירותים איכותיים מעלה את ערך הנכסים בכל רחבי העיר, גם בשכונות הוותיקות ביותר. השיח המפלג של "הם נגדנו" הוא פופוליזם זול שמטרתו לצבור נקודות פוליטיות על גבם של התושבים, תוך התעלמות מוחלטת מהאמת הכלכלית הפשוטה: עתידה של בית שמש הוותיקה קשור באופן בל ינותק לעתידה של בית שמש החדשה. הטיעון נגדם הוא לא רק שגוי, הוא הרסני.

כשל שני: טיעון מן הבורות - מיתוס המזימה החשאית

אחת הקריאות הדרמטיות ביותר בכתבה הביקורתית היא "אין מכתב ואין הוכחה!" – טענה המנסה לצייר את העירייה כגוף חשוך שמסתיר את כוונותיו. זהו מהלך רטורי מבריק אך מטעה, המשתמש בכשל לוגי המכונה "טיעון מן הבורות" (Argument from ignorance). ההיגיון המעוות הוא כזה: מכיוון שלא הוצגה הוכחה חותכת (מכתב רשמי ממשרד הפנים), הרי שהמצב גרוע מכפי שמתארים אותו וקיימת מזימה.

בואו נהפוך את הטענה על ראשה ונשאל: מהי שקיפות אמיתית? האם שקיפות היא להנחית על התושבים החלטה סופית, ללא הכנה מוקדמת? או שמא שקיפות היא להציף את הנושא לדיון ציבורי שנתיים וחצי לפני המועד המתוכנן? עצם העובדה שאנחנו דנים במהלך המיועד לשנת 2026 כבר היום, היא ההגדרה המילונית לשקיפות ולשיתוף הציבור. עירייה שרוצה לפעול במחשכים הייתה מעבירה החלטה כזו בוועדת כספים שקטה, חודש לפני יישומה. עירייה אחראית – גם אם המהלך לא פופולרי – מתריעה מראש, מאפשרת היערכות ופותחת את הנושא לשיח.

הדרישה לראות "מכתב" כעת היא דמגוגיה. תהליכים תקציביים מול משרדי ממשלה הם מורכבים וארוכים. הכוונה היא האות הפותח לתהליך, לא סופו. להפוך את היעדר המסמך הסופי ל"הוכחה" למזימה זדונית זהו עיוות אינטלקטואלי. הנטל להוכיח קנוניה חשאית מוטל על המאשים, לא על המואשם. נכון לעכשיו, ה"הוכחה" היחידה שקיימת היא לשיח פתוח ומוקדם, והניסיון לצייר זאת כמשהו שלילי הוא אבסורדי.

כשל שלישי: פנייה אל הרגש - היפרבולת "החורבן הכלכלי"

"תקרע את התושבים", "עושק", "נטל כלכלי בלתי נסבל". אוצר המילים הזה אינו שייך לדיון ענייני, אלא לכשל לוגי של "פנייה אל הרגש" (Appeal to emotion) והגזמה פרועה (היפרבולה). המטרה אינה לשכנע באמצעות נתונים, אלא להפחיד, להכעיס ולקומם. זהו כלי יעיל מאוד לגיוס המונים, אך הרסני לניהול עיר אחראי.

במקום לדבר בסיסמאות, בואו נדבר במספרים ובהיגיון. בית שמש היא אחת הערים עם שיעור הצמיחה הגבוהים בישראל. צמיחה כזו דורשת השקעות אדירות בתשתיות: כבישים, ביוב, מוסדות חינוך, גנים ציבוריים, שירותי ניקיון ופיקוח. ללא מקורות הכנסה תואמים, התוצאה אינה סטטוס קוו, אלא קריסה. קריסת שירותים, הזנחה, ירידת ערך הנכסים ופגיעה אנושה באיכות החיים של כלל התושבים.

השאלה האמיתית אינה "האם להעלות ארנונה?", אלא "כיצד מממנים את עתידה של העיר?". מבקרי המהלך הנוכחי, מעבר לזעקות השבר, אינם מציעים שום אלטרנטיבה בת-קיימא. האם הם מציעים לקצץ בחינוך? לסגור גנים? להפסיק לפנות אשפה? קל מאוד לצעוק "לא!", אך קשה הרבה יותר להציג תוכנית אחראית. החורבן הכלכלי האמיתי אינו טמון בעדכון תעריפים מבוקר ומתוכנן, אלא בניהול פופוליסטי וקצר-רואי שמוביל גירעונות עתק והתמוטטות מוניציפלית. הבחירה אינה בין העלאה לאי-העלאה, אלא בין השקעה מתוכננת בעתיד לבין גלישה בלתי נמנעת לכאוס.

סיכום: בין אחריות לפופוליזם

כאשר מקלפים את הרטוריקה הלוהטת, מתגלה תמונה פשוטה: ויכוח בין שתי גישות. גישה אחת, פופוליסטית וקצרת-טווח, המקדשת את הרגש על פני ההיגיון, מעדיפה פילוג על פני אחדות, ומציעה סיסמאות ריקות במקום פתרונות. הגישה השנייה, גם אם היא קשה לעיכול וכואבת בטווח הקצר, היא גישה של אחריות. היא רואה את העיר כמקשה אחת, מבינה שצמיחה דורשת השקעה, ופועלת בשקיפות כדי להבטיח את חוסנה של בית שמש לעשורים הבאים.

השיח על הארנונה אינו "מזימה" נגד תושבים ותיקים. זהו דיון נוקב והכרחי על עתידה של עירנו המשותפת. במקום ליפול למלכודות של כשלים לוגיים והפחדות, מוטלת עלינו, תושבי העיר, החובה לדרוש דיון ענייני, מבוסס נתונים, ששם את טובת העיר כולה – ותיקה וחדשה כאחד – בראש סדר העדיפויות. כל דבר אחר הוא לא פחות מבגידה בעתיד ילדינו.