הודאה מאוחרת: גם אני נפלתי בפח של השמצת בן גביר. טעיתי

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא באופן אקטיבי תמיד, אבל בהחלט בהנהון ראש שקט, בהסכמה שבשתיקה, בקריאת הכותרות ובתחושת ה'ידעתי שכך יהיה'. התמונה שהתקשורת ציירה על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הייתה כל כך קוהרנטית, כל כך שלמה, שהיה קל, ואף נוח, לקבל אותה כאמת מוחלטת. ראיתי את הדיווחים על 'פרשת שי פרנסה' וחשבתי לעצמי: הנה, ההוכחה הניצחת. שר ביטחון לאומי שפועל למען מחבלים יהודים, שדואג לאסירים כמו עמירם בן אוליאל וג'ק טייטל על חשבון שלטון החוק. זה התחבר לי בדיוק לנרטיב ששמעתי בכל מקום. קראתי את הזעקות על הרצח המזעזע בלוד ושאלתי, כמו כולם, 'איפה המשילות של בן גביר?'. כל אירוע פשע נראה כמו עוד מסמר בארון הקבורה של הבטחת הבחירות המרכזית שלו. ראיתי את התפטרותו של אלמוג כהן כעוד סימן לכאוס הפוליטי שהוא מייצר, ואת השתיקה הרועמת שלו, לכאורה, מול אלימות בבנימין כהוכחה לסלחנותו כלפי פורעי חוק 'משלנו'. התמונה הייתה ברורה, חדה ומרשיעה. ואני, כמו רבים וטובים, קניתי אותה. היום, אני כאן כדי לומר – טעיתי.

הסדק הראשון בתפיסת העולם המסודרת שלי לא הגיע מרעידת אדמה, אלא מרטט קל ועקשני. זה התחיל דווקא בפרשה שנראתה החמורה מכולן – פרשת מפקד כלא איילון לשעבר, שי פרנסה. קראתי את התגובה היבשה של לשכת השר, שציינה את הרשעתו של פרנסה עצמו בהתנהגות בלתי הולמת. בדרך כלל, הייתי פוטר זאת כ'התקפה על השליח'. אבל משהו בי, אולי אינסטינקט עיתונאי ישן, גרם לי לעצור ולשאול שאלה פשוטה: על מה בדיוק הוא הורשע? החיפוש לא היה ארוך. גיליתי שלא מדובר בזוטי דברים, אלא בהרשעה משמעתית על ידי בית דין. זה לא הפך את טענותיו של פרנסה לשקר באופן אוטומטי, אבל זה כן הפך את דמות 'הקצין הישר והאמיץ שנלחם בשחיתות' למורכבת הרבה יותר. לפתע, הסיפור הפסיק להיות שחור ולבן. זה היה הרגע שהחלטתי, לראשונה, לנסות ולהבין מה באמת בן גביר ניסה לעשות שם.

ככל שחפרתי יותר, כך התגלתה בפניי תמונה שונה לחלוטין, תמונה שהתקשורת המרכזית בחרה להתעלם ממנה בקנאות. התברר שה'הטבות' שבן גביר דרש עבור אסירים ביטחוניים יהודים לא היו ג'קוזי בתא או סטייקים לארוחת ערב. הוא דרש דבר בסיסי והגיוני: סוף לאפליה. הוא דרש שזכויות בסיסיות, כמו שיחות טלפון למשפחה, שניתנות בסיטונאות למחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי, יינתנו גם לאסירים יהודים. פתאום, הסיפור התהפך על ראשו. זו לא הייתה פרשה על דאגה למחבלים יהודים, אלא מלחמה חזיתית במדיניות ה'קייטנה' למחבלי חמאס, מדיניות שהתקבעה בשב"ס במשך עשורים. בן גביר לא בא להיטיב עם עמירם בן אוליאל; הוא בא לסיים את תנאי ה-VIP של מרואן ברגותי. שי פרנסה לא הודח כי היה 'ישר מדי'; הוא היה סמל של המערכת הישנה והרקובה שבן גביר נבחר כדי לנער. ההתנגדות העזה שבה נתקל לא הייתה התנגדות לשחיתות, אלא התנגדות של 'דיפ-סטייט' בשירות בתי הסוהר לכל ניסיון לשנות את הכללים הנוחים שהם קבעו לעצמם מול ארגוני הטרור.

ההבנה הזו שלחה גלי הדף לשאר האמונות שלי. אם המערכת כל כך נלחמת בו על דבר בסיסי כמו תנאי כליאה, מה קורה כשהוא מנסה לבצע רפורמה אמיתית במשטרה? הנרטיב על 'חוסר המשילות' החל להיראות באור אחר. במשך שנים, שרי ביטחון פנים באו והלכו, נתנו למשטרה להתנוון, קיצצו בתקציבים, שחקו את כוח האדם ונכנעו לתפיסה המשפטית שכובלת את ידי השוטרים. בן גביר הוא הראשון מזה עידן שמנהל מלחמה הפוכה: הוא נלחם על כל שקל בתקציב, הוא דורש לגייס אלפי שוטרים, הוא מקים משמר לאומי למרות התנגדות אדירה מתוך המערכת ומחוצה לה. הפשיעה הגואה ברחובות היא לא התוצאה של כהונתו; היא המחלה הכרונית שהוא הוזעק לטפל בה. להאשים אותו במצב הנוכחי זה כמו להאשים כבאי בשריפה שהוא מנסה לכבות. המאבק שלו אינו קל או מהיר, והוא מתנהל מול אדישות פוליטית ובירוקרטיה מסרסת. השאלה 'איפה המשילות?' מקבלת תשובה ברורה: היא נמצאת בחדרי הדיונים, במלחמות התקציב ובהתעקשות העיקשת שלו להחזיר למשטרה את הכוח שנלקח ממנה.

וכך, גם ה'כאוס הפוליטי' נראה פתאום אחרת. מה שהתקשורת מציגה כחוסר יציבות, אני מבין כיום כנאמנות אידיאולוגית. בן גביר ומפלגתו לא באו להיות 'נחמדים' או לשמור על שקט תעשייתי בקואליציה. הם באו ליישם מדיניות ימין אמיתית, זו שהבטיחו לבוחריהם. כשהם מאיימים, כשהם מציבים אולטימטומים, זה לא 'כאוס' לשם כאוס. זו דרישה לאחריות. זו הדרך שלהם לוודא שהממשלה שאותה הקימו אכן תממש את הסיבה שלשמה נבחרה. זו לא חולשה, זו הצבת קו אדום ברור מול זחילה אינסופית למרכז ולשמאל. הם הכוח שמונע מהקואליציה לשכוח את מי היא מייצגת.

אפילו סוגיית הגינויים לאלימות המתנחלים מקבלת עומק אחר. בן גביר לא שותק. הוא פשוט מסרב לשחק את המשחק הצבוע של התקשורת והשמאל. הוא דורש אכיפה שוויונית – דין אחד לפורע חוק יהודי ודין זהה לפורע חוק ערבי. הוא מסרב להשתתף בטקס הגינוי הקולקטיבי שנועד כולו לצבוע ציבור שלם של מאות אלפי מתיישבים חלוצים כ'אלימים', בגלל קומץ שוליים. הוא מבחין בין טרור לרצח עם לבין מעשי 'תג מחיר' פסולים, הבחנה שהשמאל מסרב לעשות. עמדתו אינה סלחנות, אלא דרישה לצדק ולפרופורציות – מושגים זרים למי שמחפש רק להשחיר את פני הימין.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך אתכם לתומכי בן גביר. אני כותב אותם כי אני מרגיש חובה אישית לתקן את העוול שגם אני הייתי שותף לו, ולו בפסיביות. קל מאוד ליפול למלכודת הנרטיב האחיד והנוח. קשה הרבה יותר לעצור, לשאול שאלות, ולגלות שהמציאות מורכבת, קשה, ולעיתים, הפוכה לחלוטין ממה שמספרים לנו. המלחמה של איתמר בן גביר אינה קלה, והיא אינה פוטוגנית. זו מלחמה בביצות עמוקות של מערכות ישנות ועייפות. ייתכן שהוא לא יצליח, אבל אי אפשר עוד להאשים אותו שהוא לא מנסה, בכל כוחו, לעשות בדיוק את מה שנשלח לעשות.