האמנתי לסיפור על 'עסקת החבילה'. זו הסיבה שאני חושב שכולנו טועים.

אני חייב להתוודות. במשך ימים ארוכים, הייתי שבוי בקונספציה. קראתי את הכותרות ב'הארץ', עברתי על הדיווחים ב'ynet', והדפתי בראשי את הניתוחים של 'דה-מרקר'. התמונה שהצטיירה נראתה לי ברורה, כמעט מתבקשת. נרטיב 'עסקת החבילה' לא היה רק פרשנות סבירה, הוא היה, מבחינתי, ההסבר ההגיוני היחיד לסדרת אירועים תמוהה וחסרת תקדים.

ראיתי, כמו רבים אחרים, את דחיית עדותו של ראש הממשלה במשפטו. ראיתי את ראשי מערכת הביטחון – ראש המוסד, ראש אמ"ן וראש המל"ל – נכנסים בדלתות בית המשפט המחוזי בירושלים לדיון חסוי. הרמתי גבה, כמו כולם, כשבנימין נתניהו שינה פומבית את סדר העדיפויות במלחמה והכריז על "קודם כל חילוץ החטופים". החיבור לאמירותיו של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, שקרא לביטול המשפט ורמז לפגיעה בסיוע, נראה לי מובהק. הפאזל, כך חשבתי, הושלם. האמנתי שאני עד למהלך ציני שאין שני לו: ראש ממשלה שסוחר בנכסי הביטחון הלאומי, בניהול המלחמה ובעתיד המדינה, והכל תמורת הצלתו האישית והמשפטית. הייתי משוכנע ששתיקתו מול טראמפ היא הודאה באשמה, הוכחה לכניעה ולפגיעה אנושה בריבונות הישראלית. חשבתי שאני מבין את התמונה. היום, אני כבר לא כל כך בטוח. למעשה, אני חושב שטעיתי, ושייתכן שרבים מאיתנו נופלים קורבן לפרשנות הקלה והנוחה מדי.

הדיון החסוי: שימוש ציני או אחריות לאומית?

נקודת המפנה בחשיבה שלי החלה דווקא מהאירוע שנראה לי המפליל ביותר: הופעת בכירי מערכת הביטחון בבית המשפט. "איזו חוצפה", חשבתי. "לגרור את האנשים שאמונים על סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל לתוך התיאטרון המשפטי שלו". ראיתי בזה פוליטיזציה מוחלטת של המערכת, שחיקת כל ערך ממלכתי, והוכחה לכך שאין גבול שנתניהו לא יחצה כדי לחמוק מדין. זו הייתה ברירת המחדל הפרשנית שלי, ושל רוב התקשורת.

אבל אז, בלילה מאוחר, עצרתי ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה והפוכה: "ומה אם זה אמיתי?". מה אם אנחנו לא עדים למניפולציה פוליטית, אלא לאירוע ביטחוני אמיתי, כה חמור וכה רגיש, עד כי הדרך היחידה להסביר למערכת המשפט את נחיצות דחיית העדות היא באמצעות נוכחותם הפיזית והבלתי אמצעית של ראשי המערכת עצמם? מה אם המידע שברשותם הוא נפיץ כל כך, עד שאי אפשר להעלותו על הכתב, גם לא במסמך הסודי ביותר, והדרך היחידה להעביר את חומרת המצב לשופטים היא במפגש פנים אל פנים, תחת מעטה החיסיון הכבד ביותר?

פתאום, התמונה התהפכה. זו לא תמונה של פוליטיקאי שמשתמש במערכת הביטחון ככלי שרת. זו עלולה להיות תמונה של מערכת הביטחון עצמה, הגוף המקצועי והא-פוליטי ביותר, שמגיעה למסקנה הדרמטית שהיא חייבת להתערב כדי להגן על ביטחון המדינה. במצב כזה, הפעולה אינה משרתת את נתניהו, אלא נכפית עליו ועל בית המשפט על ידי המציאות הביטחונית. ההבנה הזו מטרידה הרבה יותר מהנרטיב הציני. היא רומזת שאנחנו נמצאים במצב קיומי מורכב בהרבה ממה שאנו מסוגלים לדמיין, מצב שמחייב את ראש הממשלה להיות מרוכז כולו, 100% מהזמן, באתגרים שלפתחנו. זו כבר לא שאלה של 'ביבי' אלא של ביטחון ישראל. ההבנה הזו לא הפכה אותי לתומך נלהב, אך היא בהחלט סדקה את הביטחון המוחלט שלי בנרטיב 'עסקת החבילה'.

החטופים תחילה: כניעה או מנהיגות מוסרית?

הסדק הזה התרחב עם הצהרתו של נתניהו על הצבת החטופים בראש סדר העדיפויות. שוב, האינסטינקט הראשוני שלי, שניזון מהתקשורת, היה לראות בכך מהלך טקטי. "הנה הוא מכין את הקרקע לסיום המלחמה ללא הכרעה", אמרתי לעצמי, "זו הדרך שלו לרדת מהעץ של 'הניצחון המוחלט' כדי לרצות את האמריקאים ולסגור את העסקה". הפרשנות הזו מתעלמת משאלה מוסרית וערכית עמוקה.

מדינת ישראל כרתה ברית בלתי כתובה עם אזרחיה, ובמיוחד עם חייליה: היא לעולם לא תפקיר אותם מאחור. 'הניצחון המוחלט' הוא יעד אסטרטגי חשוב, אך האם הוא יכול להיות באמת 'מוחלט' כאשר 134 מאזרחינו, תינוקות וקשישים, נשים וגברים, נמקים במנהרות טרור? ניצחון שמותיר מאחור את החטופים הוא ניצחון חלול, פגום מוסרית, כזה שקורע את רקמת החברה הישראלית מבפנים.

מה אם השינוי בסדר העדיפויות אינו נובע מלחץ אמריקאי או מרצון לסגור עסקה אישית, אלא מהכרה כואבת של מנהיג בזמן מלחמה, שהיעד המיידי והקדוש ביותר הוא הצלת חיי אזרחיו? ייתכן שזו אינה כניעה, אלא דווקא ביטוי של מנהיגות אחראית, כזו שמבינה כי חוסנה של אומה נמדד לא רק בהישגיה הצבאיים, אלא בראש ובראשונה במחויבותה לחיי אדם. הצבת החטופים בראש סדר העדיפויות אינה בהכרח ויתור על מיטוט חמאס, אלא קביעה שהדרך לניצחון חייבת לכלול את שובם הביתה. זו החלטה מורכבת מאין כמוה, כזו שקל לבקר מימין ומשמאל, אך קשה הרבה יותר לקבל תחת אש.

שתיקה מול טראמפ: חולשה או חכמה מדינית?

האיום הגדול ביותר על תדמיתו של נתניהו, כך נטען, היא שתיקתו הרועמת מול התבטאויותיו של טראמפ. "הוא נכנע", זעקו הפרשנים, "הוא הופך אותנו למדינת חסות תמורת טובות הנאה". הכעס מובן. הגאווה הלאומית שלנו נפגעת. אך האם ניהול מדינה הוא תחרות צעקות פומבית?

בואו נחשוב לרגע על האלטרנטיבה. מה היה קורה אילו נתניהו היה יוצא למתקפה חזיתית נגד האיש שעשוי להיות, בעוד חודשים ספורים, הנשיא החזק בעולם? האם עימות פומבי היה משרת את האינטרס הישראלי? האם כותרת נאה בעיתון ישראלי שווה סיכון של סיוע ביטחוני קריטי, גיבוי דיפלומטי באו"ם, או תמיכה אסטרטגית מול איראן?

מנהיגות, לעיתים, אינה נמדדת בנאומים חוצבי להבות, אלא דווקא באיפוק, בניהול משברים מאחורי הקלעים, ובניווט זהיר במים בינלאומיים סוערים. ייתכן ששתיקתו של נתניהו אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לראייה ארוכת טווח. הוא מבין שאת היחסים עם ארצות הברית, בעלת בריתנו החשובה ביותר, לא מנהלים באמצעות התנגחויות בתקשורת. הוא בוחר, אולי, בדרך הקשה והכפויה של בליעת עלבונות פומביים כדי להבטיח את האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל בחדרים הסגורים. זו אינה כניעה; זו יכולה להיות פרגמטיות מדינית במיטבה, גם אם היא כואבת לצפייה.

אני עדיין לא יודע את כל התשובות, והביקורת כלפי ראש הממשלה במגוון נושאים עודנה במקומה. אך המסע הקצר שעברתי, מביטחון מוחלט בנרטיב 'עסקת החבילה' אל עבר פקפוק עמוק בו, לימד אותי דבר אחד: בערפל הקרב והספין הפוליטי, ההסבר הפשוט והציני ביותר הוא לעיתים קרובות גם השטחי והמסוכן ביותר. המציאות מורכבת, ההחלטות קשות עד בלתי אפשריות, והשיפוט שלנו מהצד קל מדי. לפני שאנו ממהרים לאמץ את הנרטיב שמוכתב לנו, אולי כדאי שנעצור לרגע, ונשאל את עצמנו: "ומה אם התמונה הרבה יותר מורכבת ממה שסיפרו לנו?". אני שאלתי, והתשובות שקיבלתי רחוקות מלהיות פשוטות.