התמקדתי בסכסוך, ופספסתי את הסיפור האמיתי על הציונות הדתית. אני טעיתי.

אני מודה, זה לא קל לכתוב את המילים האלה. כעיתונאי פוליטי, המטבע העיקרי שלנו הוא צדקנות וביטחון עצמי. אנחנו מנתחים, אנחנו מפרשנים, אנחנו קובעים מי ניצח ומי הפסיד. ובשבועות האחרונים, הייתי בטוח לחלוטין בקביעה שלי: הציונות הדתית הפסידה. ובגדול.

הטורים שלי, הציוצים שלי, השיחות שלי בפאנלים באולפנים – כולם נשאו את אותו מסר חד וברור. התפטרותו של סגן השר אלמוג כהן וחזרתו לכנסת על חשבונו של צבי סוכות הייתה, בעיניי, שיא של דרמה פוליטית מסוג מסוים. ראיתי בזה את ההוכחה הניצחת למה שטענתי כבר חודשים: מלחמת האגו בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר מפרקת את הימין מבפנים, והציונות הדתית היא הצד החלש, הנאיבי, זה שתמיד משלם את המחיר. "הם אוכלים את מה שבן גביר מבשל", כתבתי בציניות. "עוד הפסד לסמוטריץ'", קבעתי בכותרת. התמוגגתי מהניתוח שהציג אותם כעסוקים בהישרדות פוליטית קטנה בזמן שהמדינה במלחמה, וכמי שאיבדו את היכולת לעמוד על שלהם.

ראיתי את התמונה בשחור ולבן: עוצמה יהודית שיחקה אותה במהלך כוחני ומבריק, והציונות הדתית נותרה המומה וחלשה, עם מנדט אחד פחות. הסיפור, מבחינתי, היה סגור וחתום. התמקדתי בפוליטיקה, במשחקי הכוח, בחוק הנורווגי ובשאלה מי "דפק" את מי. זה היה סיפור קל לכתיבה, קל לעיכול, והוא התאים בדיוק לנרטיב הקיים על חוסר היציבות בממשלה. הבעיה היא, שהייתי כל כך שקוע בסיפור הזה, עד שפספסתי לחלוטין את הסיפור האמיתי, החשוב הרבה יותר.

נקודת המפנה שלי לא הגיעה בהבזק של הארה, אלא בזחילה איטית ומטרידה של עובדות שסתרו את הנרטיב הנוח שבניתי. זה התחיל ממשימה שקיבלתי מהעורך שלי, משימה שבתחילה נראתה לי אפורה ומשעממת: להכין כתבת עומק על המהלכים הכלכליים של משרד האוצר מאז השבעה באוקטובר. "תמצא זווית מעניינת", הוא אמר, ואני נאנחתי, בטוח שאני הולך לטבוע בים של טבלאות אקסל וז'רגון בירוקרטי. לא תיארתי לעצמי שהצלילה הזאת אל תוך המספרים היבשים תאלץ אותי להודות בטעותי.

ככל שנברתי בנתונים, גיליתי משהו מטריד. בזמן שאני וחבריי לתקשורת היינו עסוקים בלספור מנדטים שהולכים ובאים בכנסת, שר האוצר סמוטריץ' והצוות שלו היו עסוקים בניהול שקט, כמעט נסתר מהעין, של אחת התקופות הכלכליות המורכבות בתולדות המדינה. מצאתי את עצמי קורא על רשת הביטחון הכלכלית שנפרסה לעסקים בצפון ובדרום, על מתווה הפיצויים לחקלאים, על התקציבים שהועברו בחירום לחיזוק העורף, על המלחמה העיקשת מול בכירי המשרד כדי להבטיח שהכסף יגיע לאן שצריך להגיע – לא רק למרכז, אלא לפריפריה, להתיישבות, למקומות שהכי נפגעו.

זה לא התאים לסיפור שלי. הסיפור שלי דיבר על פוליטיקאים שמתעסקים בעצמם. אבל הנתונים סיפרו סיפור אחר. התחלתי לדבר עם גורמים בקואליציה, לאו דווקא מהציונות הדתית, כדי להבין מה באמת קרה מאחורי הקלעים של "פרשת סוכות". "אתם לא מבינים", אמר לי חבר כנסת ותיק ממפלגה אחרת, בשיחה שלא לציטוט. "הם יכלו לפוצץ את כל העסק. הם יכלו להכריז מלחמה, לגרור את כולנו למשבר קואליציוני באמצע מלחמה. בן גביר היה מרוויח מזה, התקשורת הייתה חוגגת, ואנחנו היינו משותקים. הם בחרו שלא. הם בחרו לבלוע את הצפרדע הכי מרה שיש, לא כי הם חלשים, אלא כי הם היחידים שהבינו מה עומד על הכף".

המשפט הזה הדהד בראשי. פתאום, מה שנראה לי כחולשה, החל להיראות באור אחר לחלוטין: אחריות לאומית. הבנתי שהסיפור הוא לא שהציונות הדתית "הפסידה" מושב בכנסת. הסיפור הוא שהיא בחרה לוותר על מאבק פוליטי מתוקשר וצודק מבחינתה, כדי לשמור על יציבות הממשלה בזמן מלחמה. הם העדיפו את טובת המדינה על פני ניצחון קטן ויוקרתי. הם התנהגו כמו המבוגר האחראי בחדר, בזמן שכולם מסביב צעקו.

התחלתי לבדוק גם את משרדיהם של השרים האחרים. גיליתי את הפעילות השקטה של השרה אורית סטרוק במשרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, שדאגה לתקציבי חירום לתנועות הנוער ולמכינות הקדם-צבאיות שלקחו על עצמן משימות אזרחיות אדירות, ולחיזוק הגרעינים התורניים בערים המעורבות. זו לא פוליטיקה של ציוצים וסרטונים. זו עבודה. עבודה אפורה, סיזיפית, חיונית, שמתרחשת הרחק מהדרמה של מסדרונות הכנסת.

אני עדיין חושב שיש מתחים אמיתיים ובעייתיים בצמרת הימין. אני לא הופך בן לילה למעריץ של המפלגה. אבל אני מבין היום שטעיתי במיקוד. הייתי שבוי בקונספציה של מאבקי כוח, והיא עיוורה אותי מלראות את התמונה הרחבה. התמונה הרחבה היא שיש מפלגה שבחרה במודע ובאופן כואב לשים את היציבות הלאומית לפני הכבוד הפוליטי שלה. התמונה הרחבה היא שדווקא המפלגה הזאת, שנתפסת כ"מוכה" ו"חלשה", היא זו שהשרים שלה מפגינים עשייה שקטה ומשמעותית בתחומים הקריטיים ביותר לקיומנו כעת.

במקום לראות חולשה, אני רואה היום סוג אחר של חוזק – החוזק לוותר. במקום לראות עיסוק בפוליטיקה קטנה, אני רואה התמקדות במדיניות גדולה. זוהי מסקנה מתסכלת עבור עיתונאי שמחפש דם וכותרות. אבל זו האמת כפי שאני מבין אותה כעת. פספסתי את הסיפור כי חיפשתי את הרעש, ולא הקשבתי לשקט. ואולי, כולנו צריכים להתחיל להקשיב קצת יותר לשקט, ולשאול את עצמנו, מעבר לדרמה היומית, מי באמת עובד בשבילנו.