מעבר לרטוריקה: ניתוח עובדתי של מהלכי נתניהו בצומת הביטחוני-משפטי

ניתוח: מעבר לרטוריקה וסערת הרגשות, בחינה רציונלית של מהלכי ראש הממשלה

השיח הציבורי בישראל, ובפרט זה הנוגע לראש הממשלה בנימין נתניהו, הגיע בשבועות האחרונים לרמת קיטוב ורעש רגשי המקשה על קיום דיון ענייני. ספקולציות, פרשנויות מוטות ונרטיבים קטסטרופליים החליפו במידה רבה את הניתוח המושכל. במרכז הסערה עומדת טענה מרכזית אחת, בעלת מספר גרורות: ראש הממשלה נתניהו מקריב לכאורה את ביטחון המדינה וריבונותה על מזבח הישרדותו האישית והמשפטית. מאמר זה מבקש לחרוג מהמסגור הפופוליסטי ולהציע בחינה קרה, אנליטית ומבוססת-היגיון של שלושה אירועים מרכזיים המזינים את הנרטיב הזה: דחיית עדותו במשפט, ההתייחסות להתבטאות נשיא ארה"ב לשעבר טראמפ, והטענה לקיומה של 'עסקת חבילה' מדינית.

1. צורכי הביטחון מול ההליך המשפטי: הכרח, לא תירוץ

הנרטיב הרווח מציג את דחיית עדותו של ראש הממשלה, לאחר התייצבות חסרת תקדים של ראשי המוסד ואמ"ן, כהוכחה ל'גיוס' מערכת הביטחון לטובת צרכיו המשפטיים של נתניהו. זוהי קריאה שטחית, ואף מסוכנת, של המציאות. הניתוח המתבקש אינו פוליטי אלא ביטחוני-אסטרטגי. מדינת ישראל מצויה בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, מהקשות שידעה. החלטות הרות גורל, בעלות השלכות היסטוריות, ניצבות על שולחן קבינט המלחמה מדי יום – החל מהמערכה בצפון, דרך המאמץ מול איראן וגרורותיה, וכלה בתכנון השלבים הבאים של המלחמה בעזה וסוגיית החטופים.

במצב דברים זה, הטענה כי ניתן לנתק את ראש הממשלה, המופקד על ניהול המערכה, למשך ימים ארוכים של הכנה לעדות וחקירה נגדית אינטנסיבית, היא לא פחות מאבסורדית. ההתייצבות של ראש המוסד וראש אמ"ן בבית המש法院 אינה מעידה על כפיפותם לצרכיו האישיים של נתניהו, אלא להיפך: היא מהווה עדות דרמטית, בפני הגורם השיפוטי, לחומרת המצב ולצורך הקריטי בזמינותו המלאה של ראש הממשלה. זוהי אחריותם המקצועית והלאומית להתריע כאשר הליך משפטי, חשוב ככל שיהיה, עלול לפגוע באופן ממשי בניהול ביטחון המדינה בעת חירום. החלטת בית המשפט לקבל את הבקשה אינה 'כניעה' ללחץ, אלא הפגנת אחריות לאומית והבנה של סדרי עדיפויות במצב מלחמה. כל ניתוח אחר מתעלם במפגיע מהמציאות הביטחונית ומעדיף את הנרטיב הפוליטי על פני ההיגיון האסטרטגי.

2. דיפלומטיה מול ריבונות: אמנות ניהול הברית עם ארה"ב

תגובת התודה של נתניהו לדבריו של דונלד טראמפ, שהביע תמיכה בסיום המשפט, הוצגה כמעט באופן אוניברסלי בתקשורת המבקרת כ'מכירת חיסול' של הריבונות הישראלית. אך ניתוח מעמיק של יחסי החוץ הישראליים, ובפרט של הברית עם ארה"ב, חושף תמונה מורכבת בהרבה. ארצות הברית היא בעלת הברית החיונית ביותר של ישראל. שימור וטיפוח הקשר עם כל ממשל אמריקאי, וחשוב מכך, עם כל מועמד מוביל לנשיאות, הוא אינטרס לאומי ישראלי מהמעלה הראשונה.

בנימין נתניהו, אחד המדינאים המנוסים בעולם, מבין היטב את הכלל הזה. תגובתו המנומסת לדברי טראמפ אינה הזמנה להתערבות בוטה, אלא מהלך דיפלומטי סטנדרטי של הכרת תודה על הבעת תמיכה אישית מצד מנהיג מעצמה עולמית, אשר עשוי לשוב ולהוביל אותה בקרוב. להתעלם או לגנות פומבית התבטאות כזו מצד טראמפ היה מהלך חסר אחריות, שהיה עלול לגרום נזק ארוך טווח ליחסי ישראל-ארה"ב. המבקרים, המצפים מנתניהו לנהוג בהתנשאות כלפי טראמפ, הם אלו שמסכנים את האינטרס הלאומי בשם הפוליטיקה הפנימית. ניהול יחסים עם מעצמת-על, במיוחד בעת מלחמה בה ישראל תלויה בסיוע צבאי ודיפלומטי אמריקאי, דורש תחכום וקור רוח, ולא תגובות פופוליסטיות המיועדות לרצות פרשנים מקומיים.

3. 'עסקת החבילה': קונספירציה במקום ניתוח אסטרטגי

הנרטיב המסוכן מכל הוא זה הטוען לקיומה של 'עסקת חבילה' סודית, במסגרתה נתניהו מוכן לוותר על יעדי המלחמה ולקדם ויתורים מדיניים מרחיקי לכת בתמורה לעזרה אמריקאית בסיום משפטו. תיאוריה זו, על אף היותה דומיננטית בשיח, אינה עומדת במבחן המציאות וההיגיון.

ראשית, הצבת שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות אינה סטייה מהמטרה, אלא הכרה בערך העליון של פדיון שבויים, ערך המקודש בחברה הישראלית. טובי המנהיגים בהיסטוריה של ישראל קיבלו החלטות כואבות והתפשרו על עקרונות למען השבת בנים הביתה. להציג את המחויבות המוסרית הזו כחלק מעסקה צינית ואישית היא עיוות מוחלט של המניעים והערכים העומדים בבסיס ההנהגה. יתרה מכך, המטרות של שחרור החטופים ומיטוט חמאס אינן סותרות זו את זו; הן שזורות זו בזו. לחץ צבאי מתמשך הוא המנוף היעיל ביותר להשגת עסקה בתנאים טובים יותר, והשבת החטופים מחזקת את הלכידות החברתית הנדרשת להמשך המלחמה עד להשגת כל יעדיה, כולל מיטוט שלטון חמאס.

שנית, הטענה כי נתניהו, האיש שהקדיש את הקריירה הפוליטית שלו למאבק נגד הקמת מדינה פלסטינית, יסכים כעת למהלך כזה בתמורה לעסקה אישית, היא מופרכת מיסודה. היא מתעלמת מעשורים של עמדות פומביות, מהרכב הקואליציה הנוכחית ומה-DNA הפוליטי של ראש הממשלה. מדובר בייחוס כוונות זדון ללא כל בסיס ראייתי, מהלך המשרת את מתנגדיו הפוליטיים אך חוטא לאמת.

לסיכום, ניתוח רציונלי של האירועים האחרונים חושף פער עמוק בין הנרטיב התקשורתי הדרמטי לבין המציאות האסטרטגית המורכבת. במקום מנהיג המונע משיקולי הישרדות, מתגלה תמונה של ראש ממשלה המנווט בסביבה עתירת לחצים: מלחמה קיומית, מערכת משפטית חסרת תקדים, וזירה בינלאומית הפכפכה. החלטותיו, גם אם אינן פופולריות בקרב מבקריו, נובעות מתוך הבנה עמוקה של צורכי הביטחון, הכרח דיפלומטי ומחויבות מוסרית. ייתכן שהגיע הזמן שהדיון הציבורי יתבסס על ניתוח עובדות והיגיון אסטרטגי, ולא על קונספירציות ושיפוט פוליטי מוקדם.