האקדח המעשן שהחזקתי ביד התברר כראי

טעיתי. והאמת, יותר קשה להודות בזה ממה שאי פעם דמיינתי.

במשך חודשים, הייתי בטוח. לא חשדתי, לא תהיתי – ידעתי. ידעתי שישראל מאבדת את דרכה המוסרית בעזה. ראיתי את הדיווחים, את התמונות, את המספרים. וכשצפה החשיפה על דבריו של עורך בכיר ב'ישראל היום', אלי ברק, שהביע שמחה על הרג המוני של פלסטינים, הרגשתי מעין אישור חולני. זהו, חשבתי לעצמי. הנה 'האקדח המעשן'. הנה ההוכחה למה שכל המבקרים טענו: לא מדובר ב'טעויות טרגיות' או ב'נזק אגבי'. מדובר ב'כוונה'. ב-mens rea, אותו רכיב חמקמק שכל תביעה בגין פשעי מלחמה מחפשת. וזה הגיע מבפנים, מעיתון המזוהה עם הממסד. כל הגנה ישראלית על 'טוהר הנשק' נשמעה לי פתאום חלולה, צבועה.

התחושה הזו רק התעצמה כשהתבוננתי החוצה. ראיתי את המשבר עם ספרד מסלים, שגרירה שנקראת לנזיפה כי ראש ממשלה אירופאי מעז להשתמש במילה 'ג'נוסייד'. ראיתי את ירדן, שותפה אסטרטגית, מסרבת למשחק כדורסל, והבנתי שהנורמליזציה שברירית ומתפוררת. האמנתי שאני רואה את התמונה המלאה: מדינה שמצד אחד פועלת באגרסיביות חסרת תקדים, ומצד שני מתפלאת כשהעולם, ואפילו ידידיה, מפנים לה עורף. הנרטיב היה שלם, קוהרנטי ומדכא. והייתי חלק מאלה שקידמו אותו.

נקודת המפנה לא הגיעה בבום. היא הגיעה בזחילה, כמעט במקרה. במהלך עבודה על כתבה אחרת, נתקלתי בדיווח על המתרחש בוויקיפדיה האנגלית. דיווח שולי, כמעט טכני, על ניסיון למחוק או למזג את הערך שעוסק במדיניותה המוצהרת של איראן להשמדת ישראל. תחילה, פטרתי את זה כעוד מלחמה אינטרנטית של טרולים. אבל משהו בזה לא הרפה ממני. המאמץ המאורגן למחוק לא ראיה, אלא למחוק את האיום עצמו. להפוך את הקריאה להשמדה של מיליוני בני אדם להערת שוליים, להטיה פוליטית, למשהו שנתון לפרשנות.

באותו רגע, משהו נסדק בתפיסת המציאות שלי. התחלתי לשאול את עצמי שאלה מטרידה: אם אני כל כך בטוח ב'כוונה' של צד אחד, האם אי פעם באמת בדקתי לעומק את הכוונה המוצהרת והמתועדת של הצד השני? האם יכול להיות שבזמן שהתמקדתי בפירוק הנרטיב הישראלי, הייתי שותף עיוור לניסיון למחוק את ההקשר הקיומי שבו הוא פועל?

הספק הזה שלח אותי למסע מחקר מחדש, מסע כואב של בחינת ההנחות שלי.

חזרתי ל'אקדח המעשן' שלי - דבריו המתועבים של אלי ברק. הם עדיין עוררו בי בחילה. אבל הפעם, במקום לראות בהם את מדיניות המדינה, שאלתי שאלה אחרת: מהי באמת מדיניות המדינה? התחלתי לקרוא לא את הכותרות, אלא את הנספחים המשפטיים של דו"ח מבקר המדינה, את הפקודות המבצעיות של צה"ל, את הפרוטוקולים של היועצים המשפטיים המלווים כל תקיפה. גיליתי עולם שלם של מנגנונים בירוקרטיים, משפטיים וצבאיים שכל מטרתם היא בדיוק ההפך מדבריו של ברק: להבחין. לצמצם פגיעה. להתריע. לתאם. להכניס סיוע. מנגנון מסורבל, לעיתים כושל, אבל כזה שמוכיח שה'כוונה' המדינתית היא ההיפך הגמור מה'כוונה' שיוחסה לה על ידי ועל ידי אחרים.

הבנתי שהתמקדתי במילים הדוחות של אדם אחד והתעלמתי מהמעשים המורכבים של מדינה שלמה. מעשים כמו הקמת נתיבים הומניטריים, תיאום עם ארגוני סיוע בינלאומיים, והפעלת מערך שלם של הודעות וטלפונים לפינוי אוכלוסייה – מאמצים שאין להם אח ורע בהיסטוריה של הלוחמה האורבנית. מאמצים שארגון טרור ג'נוסיידי לעולם לא היה נוקט בהם. המילים של ברק הן כתם מוסרי, אבל הן לא המדיניות. הן הסטייה מהנורמה, לא הנורמה עצמה.

משם, הסתכלתי מחדש על הבידוד הבינלאומי. האשמות של ספרד והחרם הירדני נראו לי כעת באור אחר. לצד הקולות הרועמים הללו, התחלתי לשמוע את השקטים יותר, אך המשמעותיים לא פחות. את ההערכה האסטרטגית מגרמניה, את ההבנה העמוקה יותר בתקשורת הבריטית לאחר ההתמודדות מול איראן. הבנתי שלא מדובר ב'ישראל נגד העולם', אלא במאבק נרטיבים גלובלי. מדינות מסוימות, מסיבות פוליטיות פנימיות, בחרו לאמץ את הנרטיב הפשטני של 'ג'נוסייד'. אבל מדינות אחרות, אלו שרואות את התמונה האסטרטגית הרחבה, מבינות שישראל עומדת בחזית מול ציר רדיקלי שמאיים על היציבות במזרח התיכון ובעולם כולו. ה'בידוד' שראיתי היה סלקטיבי. התמקדתי בעצים שנופלים ברעש, והתעלמתי מהיער האסטרטגי שצומח בשקט.

אפילו הדיווחים על 'התקיעות' בעזה קיבלו משמעות חדשה. הפסקתי לחפש תמונת ניצחון הוליוודית. הבנתי שניצחון על ארגון טרור ששזר את עצמו בתוך אוכלוסייה אזרחית אינו נראה כמו כניעה על סיפון של אוניית מלחמה. הוא נראה כמו פירוק איטי וסיזיפי של תשתיות, מנהרה אחר מנהרה, פעיל אחר פעיל. הדיונים הפנימיים בצה"ל, שפעם ראיתי כהוכחה לכישלון, נראו לי כעת כעדות לחוסן של דמוקרטיה במלחמה – היכולת לבקר את עצמה, לשאול שאלות קשות, ולחתור לשיפור תוך כדי לחימה, ולא מתוך שאננות אידיאולוגית.

אני לא עומד כאן היום עם כל התשובות. המציאות בעזה היא טרגדיה אנושית איומה, והמלחמה מייצרת סבל בל יתואר. אבל אני כן עומד כאן עם ההבנה הכואבת שטעיתי. טעיתי כשנתתי לנרטיב פשטני ונוח להשתלט על תפיסת המציאות שלי. האקדח המעשן שחשבתי שאני אוחז בו, זה שהוכיח 'כוונה' זדונית, התברר כראי. הוא שיקף את הנכונות שלי להאמין לגרוע מכל, תוך התעלמות מראיות מורכבות וסותרות. הוא שיקף את העובדה שהפסקתי לשאול שאלות. היום, אני מתחיל לשאול אותן מחדש.