הצטרפתי למקהלת הלינץ' נגד בן גביר. אני מודה, טעיתי.

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק כעיתונאי מהצד, אלא כמאמין אמיתי. קראתי את הכותרות על השר איתמר בן גביר וחשתי איך הדם שלי רותח. ראיתי את צילומי המסך שהציג קצין שב"ס לשעבר, שי פרנסה, וחשבתי לעצמי: הנה, זו ההוכחה. זו השחיתות בהתגלמותה. שר בישראל, כך האמנתי, מתערב באופן שיטתי, עד לרמת מגש האוכל, כדי להיטיב עם מחבלים יהודים. במקביל, שמעתי את הסיפור על כך ש"תפרו לו תיק" הטרדה מינית, והייתי משוכנע שמדובר במכונת רעל צינית שנועדה לחסל שומר סף.

כמו רבים וטובים, גם אני קישרתי כל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד, ישירות אליו. "איפה המשילות?" שאלתי בציניות, מהדהד את הפרשנים באולפנים. ראיתי בכאוס סביב התפטרותו של אלמוג כהן הוכחה נוספת לכך שמדובר במפלגה לא יציבה ובמנהיג כושל. בניתי לעצמי, בעזרתם האדיבה של כלי התקשורת המרכזיים, נרטיב שלם, קוהרנטי ונוח: בן גביר הוא אסון. הוא כישלון ביטחוני, סכנה לשלטון החוק ופוליטיקאי קטן ונקמן. היה לי נוח להאמין בזה. זה התאים לתפיסת עולמי.

הסדק הראשון באמונה הזו לא נבע מכנס תמיכה או ממאמר יח"צני. הוא נבע משאלה קטנה ומציקה שלא הרפתה ממני אחרי שקראתי שוב ושוב את הדיווחים על פרשת פרנסה. כולם צעקו שתיק החקירה הפלילי נגדו נסגר בגין "היעדר אשמה פלילית". זו הייתה אמורה להיות מכת הנוקאאוט, ההוכחה הסופית לכך שתגובת לשכת השר היא שקר גס. אבל משהו שם לא הסתדר לי. כמי שמכיר מעט את המערכת, אני יודע שהמרחק בין "היעדר אשמה פלילית" לבין "לא היו דברים מעולם" הוא עצום. ההליך הפלילי דורש רף הוכחה גבוה מכל ספק סביר. מה עם ההליך המשמעתי? מה עם הממצאים הפנימיים של שב"ס?

זו הייתה נקודת המפנה. התחלתי לחפור. לא בעזרת דוברים, אלא בעזרת מקורותיי במערכת, אנשים שאני סומך עליהם. מה שגיליתי טלטל את כל מה שחשבתי שאני יודע. גיליתי שהתקשורת, באופן שיטתי ומגמתי, בחרה להבליט את סגירת התיק הפלילי תוך התעלמות מוחלטת מההליכים האחרים ומהממצאים החמורים שעלו נגד הקצין בתוך הארגון. התמונה שהצטיירה הייתה שונה לחלוטין: לא של חושף שחיתויות טהור, אלא של קצין שהתנהלותו עוררה שאלות קשות מאוד בתוך שב"ס, הרבה לפני העימות עם השר. פתאום, תגובת לשכת השר לא נראתה כמו "תפירת תיק", אלא כמו הצבעה על מידע שהתקשורת בחרה במודע להסתיר מציבור קוראיה. הבנתי שלא מספרים לי את הסיפור המלא. מספרים לי את הסיפור שנוח למספר.

ומשם, כדור השלג התגלגל. חזרתי לצילומי המסך המפורסמים, אותן "ראיות מוצקות" להתערבות פסולה. שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: מה בעצם בן גביר מבקש שם? האם הוא מבקש תנאי VIP ותפריט גורמה? או שהוא דורש עבור אסירים יהודים את אותם התנאים הבסיסיים שאסירים ביטחוניים ערבים מקבלים כדבר שבשגרה במשך שנים? התקשורת הציגה את בקשותיו בוואקום, כדרישות חריגות ותמוהות. אבל כשאתה מניח אותן לצד המציאות בשטח – ביקורי משפחות מורחבים, הכנסת ציוד, תפריטי מזון מיוחדים שניתנים לאלפי מחבלי חמאס – אתה מבין שהנרטיב מתהפך. זה לא סיפור על "הטבות למחבלים יהודים". זה סיפור על דרישה עיקשת ליישום שוויוני של החוק. בן גביר לא לחש כדי להיטיב עם מקורבים; הוא צעק כדי לחשוף אפליה ארוכת שנים שמערכת הביטחון העדיפה להדחיק.

זה הוביל אותי לבחון מחדש את סוגיית ה"משילות". קל מאוד לצלם זירת רצח בלוד ולשאול "איפה בן גביר?". זה קליקבייט קל. אבל משילות היא לא מתג שמדליקים ומכבים. זו אוניית ענק שצריך לסובב אחרי עשורים של הזנחה. האם מישהו באמת ציפה ששר אחד, בפרק זמן קצר, יתקן נזקים של דורות? הזנחה של תחנות משטרה, שחיקת שכר השוטרים, אובדן ההרתעה. במקום להסתפק בכותרת הקלה, הלכתי לבדוק את הנתונים: את היקפי גיוס השוטרים החדשים, את תוספות התקציב חסרות התקדים לציוד, את הקמת המשמר הלאומי. גיליתי שבזמן שהתקשורת חגגה כל כישלון, מתחת לרדאר התרחשה עבודת תשתית סיזיפית ועצומה. עבודה אפורה, לא פוטוגנית, אבל חיונית כדי שבעוד שנה או שנתיים, התוצאות ייראו בשטח. הבנתי שאני שופט מרתון לפי המטרים הראשונים שלו, בדיוק כפי שהפרשנים רצו שאעשה.

אני לא מבקש מכם לאהוב את איתמר בן גביר או להסכים עם כל מילה שלו. אני גם לא טוען שהוא חף מטעויות. אני מבקש משהו צנוע בהרבה: לעשות את מה שאני, בכנות, נכשלתי בו – לפקפק. לפקפק בנרטיב המוכן והארוז שמוגש לכם בכפית של זהב תקשורתית. המציאות מורכבת, רווית אינטרסים ורועשת. קל מאוד ליפול למלכודת של גיבורים ונבלים, של טובים ורעים. אני נפלתי בה. אבל האמת כמעט אף פעם לא נמצאת שם. היא נמצאת בפרטים הקטנים שהתקשורת "שוכחת" לדווח, בהקשר הרחב שהיא בוחרת למסגר החוצה, בשאלות הקשות שהיא נמנעת מלשאול. טעיתי כי הייתי עצלן. בחרתי בסיפור הפשוט. אני קורא לכם לא לחזור על הטעות שלי.