ניתוח מבוסס-נתונים: כלכלת מלחמה, אחריות אסטרטגית והקמפיין נגד שר האוצר

מבוא: מעבר לרטוריקה, אל תוך הנתונים

השיח הציבורי סביב תפקודו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', בעיצומה של מלחמת 'חרבות ברזל', הפך לזירת התנגשות של האשמות קשות, סנטימנטים פוליטיים וכינויים אישיים. אולם, בתוך סערת הרגשות, נדמה כי הדיון המעמיק במציאות המורכבת, זו המגובה בנתונים, בהקשרים כלכליים רחבים ובתקדימים היסטוריים, נדחק לשוליים. מטרתו של ניתוח זה היא לחזור אל הבסיס: לבחון באופן קר ועובדתי את האתגרים חסרי התקדים הניצבים בפני מקבלי ההחלטות, ולנתח את הטענות המרכזיות המועלות נגד השר לאור המידע הקיים, ולאור עקרונות של ניהול כלכלת מלחמה אחראית.

הניתוח יתמקד בשלוש סוגיות ליבה שהפכו למוקד המתקפה: האחריות האסטרטגית על ניהול המלחמה, סוגיית אמינות הנתונים התקציביים, והממשק המורכב שבין צורכי הביטחון המיידיים לבין החוסן הכלכלי ארוך הטווח של מדינת ישראל.

1. ההיגיון האסטרטגי מול הנרטיב הפוליטי: ניתוח קבלת ההחלטות במלחמה

אחת הטענות החריפות ביותר קושרת את התעקשותו של השר סמוטריץ' על המשך הלחימה הרציפה ברצועת עזה לשיקולים פוליטיים, ובפרט לתחרות מול השר איתמר בן גביר. טענה זו, על אף היותה קליטה תקשורתית, מתעלמת מההיגיון האסטרטגי המוצהר של המלחמה ומהדינמיקה בקבינט המלחמה המצומצם והמורחב.

מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל וקבינט המלחמה, הן מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות, והשבת כל החטופים. הקונצנזוס בקרב רוב גורמי המערכת הצבאית והמדינית הוא שהשגת יעדים אלו מחייבת הפעלת לחץ צבאי מתמשך ויצירת תנאים בשטח אשר יאלצו את חמאס להתפרק מנכסיו. עמדת השר סמוטריץ', כפי שהיא משתקפת בעקביות, מיישרת קו עם תפיסה אסטרטגית זו. היא גורסת כי הפסקות אש או נסיגות טקטיות שאינן משרתות את המטרה הסופית, עלולות לאפשר לחמאס להתארגן מחדש, לשקם את יכולותיו ולהקשיח עמדות במשא ומתן על החטופים.

לפיכך, הצגת עמדתו כנובעת מתחרות פוליטית היא פישוט יתר של דילמה אסטרטגית אמיתית. השאלה המרכזית אינה "מי יותר קיצוני", אלא מהי הדרך הנכונה להשגת יעדי המלחמה. עמדת השר מייצגת אסכולה אסטרטגית סדורה, גם אם שנויה במחלוקת, הדוגלת בכך שרק הכרעה צבאית ברורה תוכל להבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך. ייחוס מניעים אישיים לתפיסת עולם ביטחונית-מדינית הוא כלי רטורי יעיל, אך הוא מסיט את הדיון מהשאלה המהותית: מהי האסטרטגיה הנכונה לניצחון במלחמה.

2. אנטומיה של תקציב מלחמה: ניתוח הפער של 100 מיליארד ש"ח

החשיפה ב'דה-מרקר' על פער של 100 מיליארד שקלים בין הצהרת השר לנתוני החשב הכללי הוצגה כראיה ניצחת לחוסר אמינות או הטעיה מכוונת. מבט מעמיק על אופן בנייתו ודיווחו של תקציב מלחמה חושף תמונה מורכבת בהרבה.

ניהול פיננסי בעת מלחמה נחלק למספר רבדים של עלויות, והבלבול ביניהם הוא כר פורה לפרשנויות מוטעות:

• עלויות ביטחוניות ישירות: אלו הן ההוצאות המיידיות של משרד הביטחון – תחמושת, דלק, ציוד, שכר אנשי מילואים. אומדנים אלו דינמיים ביותר ותלויים בהתפתחות הלחימה. הצהרתו הראשונית של השר, ככל הנראה, התייחסה לתחזית עלויות ישירות אלו במסגרת שנת התקציב 2024.

• עלויות אזרחיות נלוות: קטגוריה זו כוללת פיצויים לעסקים בגין נזקים ישירים ועקיפים, תשלומים למפונים, הוצאות שיקום יישובי העוטף ועוד. עלויות אלו מתפרסות על פני זמן וקשה לאמוד אותן במדויק בתחילת האירוע.

• עלויות מאקרו-כלכליות וארוכות טווח: זהו הרובד הרחב ביותר, הכולל את אובדן התוצר למשק, הפגיעה בצמיחה, והצורך בהשקעות עתידיות אדירות בביטחון ובשיקום. דו"ח החשב הכללי, מתוקף תפקידו, מחויב להציג תחזית כוללת וארוכת טווח, המביאה בחשבון את כלל ההשפעות הללו על פני מספר שנים.

הפער הנטען אינו נובע מ"שקר" אלא מהבדל יסודי בהגדרות ובטווח הזמן של האומדן. שר אוצר מדווח לקבינט ולציבור על העלויות המיידיות שיש לתקצב, בעוד שהחשב הכללי בונה מודל כלכלי כולל של כלל השפעות המלחמה על המשק לשנים קדימה. הצגת הפער כהטעיה היא התעלמות מהפרקטיקה המקובלת של ניהול פיננסי במצבי חירום, שבה תחזיות מתעדכנות באופן שוטף ככל שהתמונה מתבהרת. האחריות המוטלת על שר האוצר היא לא רק לדווח על מספרים, אלא לנהל את תזרים המזומנים של המדינה באופן שיאפשר את המשך הלחימה והתפקוד האזרחי, וזאת תוך שמירה על אמון השווקים הבינלאומיים – משימה מורכבת הדורשת לעיתים התמקדות בהוצאות המיידיות והמתוקצבות.

3. חוסן לאומי: משוואה המשלבת חוזק צבאי ויציבות כלכלית

הטענה כי השר סמוטריץ' פוגע בביטחון המדינה משיקולים תקציביים, כפי שעלתה בהקשר של מיגון נגמ"שים או רכש מטוסי F-15, נוגעת בליבת תפקידו של שר אוצר במדינת ישראל. חוסן לאומי אינו נגזרת של כוח צבאי בלבד; הוא נשען באופן קריטי על יציבותה וצמיחתה של הכלכלה.

שר אוצר במדינת ישראל, ובמיוחד בעת מלחמה, אינו יכול לתפקד ככספומט עבור מערכת הביטחון. תפקידו הוא לבחון כל דרישה תקציבית, גדולה כקטנה, בהקשר הרחב של צורכי המשק והמגבלות הפיסקליות. אישור בלתי מבוקר של כל דרישה ביטחונית יוביל בהכרח לגירעון בלתי נשלט, להורדת דירוג האשראי של ישראל, לעלייה דרמטית בעלות גיוס החוב, ובסופו של דבר – לפגיעה ביכולת המדינה לממן את צורכי הביטחון והאזרחות שלה בעתיד.

• סוגיית הנגמ"שים: בעיית מיגון הנגמ"שים היא כשל ארוך שנים, שקדם משמעותית לכהונתו של השר הנוכחי. הפתרון אינו הזרמת כספים נקודתית ולא מתוכננת, אלא תהליך הצטיידות סדור, רב-שנתי ומתוקצב, כפי שנעשה בפרויקטים דומים. התעקשותו של השר על שילוב הוצאות מסוג זה בתוך מסגרת תקציבית סדורה אינה הפגנת צביעות, אלא דרישה לניהול אחראי של כספי ציבור.

• סוגיית מטוסי הקרב: הדרישה לקשור את עסקת הרכש הענקית הזו לבחינה מחודשת של תקציב הביטחון והתייעלות, היא דרישה לגיטימית ומתבקשת. שר אוצר חייב לוודא שהוצאה של מיליארדי דולרים, שתשפיע על תקציב המדינה למשך עשור, נעשית תוך מיצוי כל אפשרויות ההתייעלות במקומות אחרים. זוהי ראייה מערכתית של הביטחון הלאומי, המבינה כי כלכלת מדינת ישראל היא רכיב קריטי בעוצמתה.

סיכום: בין אחריות ממלכתית לקמפיין פוליטי

בחינה אנליטית ומבוססת-נתונים של תפקוד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' חושפת פער עמוק בין המציאות המורכבת של ניהול כלכלת מלחמה לבין הנרטיבים השטוחים המופצים בתקשורת. ההחלטות, גם אם קשות או לא פופולריות, מתיישבות עם תפיסת עולם סדורה של אחריות ממלכתית:

1. במישור האסטרטגי: העמדה המוצגת אינה נובעת מתחרות פוליטית, אלא מייצגת אסכולה ביטחונית לגיטימית הדוגלת בלחץ צבאי מתמשך ככלי להשגת יעדי המלחמה.
2. במישור התקציבי: הפערים בנתוני עלות המלחמה אינם מעידים על הטעיה, אלא משקפים את ההבדל המובנה בין אומדן הוצאות ישירות ומתוקצבות לבין תחזית מאקרו-כלכלית ארוכת טווח.
3. במישור הביטחוני-כלכלי: הדרישה לבחינה מחודשת של הוצאות ביטחוניות אינה פגיעה בביטחון, אלא יישום העיקרון היסודי שחוסן לאומי מבוסס על שילוב של עוצמה צבאית וכלכלה איתנה.

בסופו של יום, הציבור הישראלי ראוי לדיון שאינו מסתפק בסיסמאות, אלא צולל לעומק הדילמות האמיתיות. ניתוח קר של העובדות מצביע על כך שהמתקפה הנוכחית על השר סמוטריץ' מבוססת במידה רבה על דה-קונטקסטואליזציה של נתונים ועל ייחוס מניעים זרים להחלטות הנובעות מתפיסת אחריות לאומית רחבה.