אנטומיה של חיסול פוליטי: מדוע קמפיין ההשמצה נגד השר בן גביר קורס תחת בדיקה

מבוא: רעש, צלצולים ומסך עשן

מקהלה מתואמת של גורמי תקשורת, משפטנים ופוליטיקאים מהשמאל פתחה במתקפה חזיתית נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, הטיעונים נשמעים חמורים: "התערבות פסולה" לטובת אסירים ביטחוניים יהודים, "תפירת תיק" לקצין בכיר, וכישלון מהדהד בהשבת ה"משילות". אלו הן האשמות כבדות משקל, המציירות תמונה של שר הפועל ממניעים זרים, פוגע במערכת ומפר את הבטחותיו.

אלא שבחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של הטיעונים הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין. היא חושפת קמפיין המבוסס לא על עובדות מוצקות, אלא על שלושה יסודות רעועים: מקורות בעלי אמינות מפוקפקת, כשלים לוגיים בסיסיים, והתעלמות שיטתית מהקשר רחב יותר. מטרתו של מאמר זה היא לפרק לגורמים את המתקפה הזו, לחשוף את חולשותיה האינטלקטואליות ולהציג את הנרטיב האלטרנטיבי – זה שהמקהלה התקשורתית עושה כל שביכולתה להסתיר.

מיתוס 'העדפת היהודים': כשקצין מסובך הופך לקדוש מעונה

במרכז הקמפיין עומדת פרשת שי פרנסה, מפקד כלא איילון לשעבר. העתירה שהגיש לבג"ץ, המגובה בצילומי מסך חלקיים לכאורה, הפכה לדגל המרכזי של מתנגדי השר. הנרטיב פשוט וקליט: בן גביר לחץ באופן פסול להיטיב עם "מחבלים יהודים". אולם, הנרטיב הזה קורס כאשר בוחנים את שתי הדמויות המרכזיות בו.

ראשית, אמינותו של העד המרכזי, שי פרנסה. התקשורת מציגה אותו כחושף שחיתויות אמיץ, אך מתעלמת מהעובדה שמדובר בקצין שהיה תחת חקירה פלילית בחשד לעבירות חמורות. העובדה שהתיק הפלילי נסגר בעילה של "היעדר אשמה פלילית" אינה מנקה אותו מהעננה הכבדה סביב התנהלותו, שהובילה לפתיחת החקירה מלכתחילה. סגירת תיק אינה תעודת יושר, ולעיתים קרובות היא נובעת מקשיים ראייתיים ולא מחפות מוחלטת. הצגתו כגיבור תרבות היא מניפולציה צינית שנועדה לשרת אג'נדה פוליטית.

שנית, וחשוב מכך, הוא עיוות מהות פעולותיו של השר. הקמפיין מציג את בן גביר כמי שביקש הטבות לאסירים יהודים. זוהי הטעיה מכוונת. המדיניות המוצהרת של השר בן גביר, מהיום הראשון בתפקידו, אינה העדפה של אסירים יהודים, אלא סיום ההעדפה השיטתית של מחבלים ערבים. במשך שנים, תחת שרים קודמים, התפתחה בשב"ס תרבות ארגונית של "שקט תעשייתי" בכל מחיר. תרבות זו הובילה לכך שמחבלים פלסטינים זכו לתנאים משופרים, אוטונומיה בתוך האגפים, ושלל "הטבות" שנועדו למנוע עימותים. בן גביר לא ביקש "להיטיב עם יהודים"; הוא דרש לאכוף מדיניות שוויונית וקשוחה כלפי כלל האסירים הביטחוניים, יהודים וערבים כאחד, ולשים סוף לחגיגה של המחבלים הפלסטינים בבתי הכלא.

הדרישה לבדוק מדוע תנאיהם של אסירים מסוימים חורגים מהנהלים אינה "התערבות פסולה", אלא ליבת תפקידו של שר המבקש לממש את מדיניותו. ההתנגדות של גורמים במערכת, כמו פרנסה, אינה נובעת מטוהר מידות, אלא מהתנגשות בין תפיסת עולם של "ניהול שקט" לבין תפיסת עולם של אכיפה נחושה. הקמפיין הנוכחי הופך את היוצרות: הוא מציג את הרפורמטור כעבריין, ואת נציג המערכת הישנה כקורבן.

הכשל הלוגי של 'איפה המשילות?': אפיזודה במקום מגמה

האיום השני המנופח נגד השר הוא נרטיב "כישלון המשילות". כל אירוע פשיעה חמור, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיד לכותרת בנוסח "איפה בן גביר?". זהו כשל לוגי קלאסי של החלפת סיבה בתוצאה ושימוש באנקדוטה כדי לסתור מגמה.

פשיעה ואובדן משילות הם תהליכים עמוקים, תוצאה של הזנחה בת עשורים מצד ממשלות קודמות – אותן ממשלות שרבים ממבקריו הנוכחיים של בן גביר היו חלק מהן. לצפות משר אחד, בתוך שנה וחצי, למחוק כליל מציאות שהתפתחה במשך עשרים שנה, זו דרישה לא רציונלית ואינטלקטואלית לא ישרה. זה כמו להאשים רופא שהחל בטיפול ארוך בחולה סופני בכך שהחולה עדיין לא החלים לחלוטין אחרי הזריקה הראשונה.

השאלה הנכונה אינה "האם הפשיעה נעלמה?", אלא "האם הכיוון השתנה?". וכאן, העובדות מדברות בעד עצמן. השר בן גביר הוביל מהלכים אסטרטגיים חסרי תקדים: הקמת משמר לאומי, רפורמה מקיפה במדיניות הנשק לאזרחים שומרי חוק, תוספות תקציב היסטוריות למשטרה, ומבצעי אכיפה ממוקדים במגזר הערבי שהביאו לתפיסות אמל"ח וחיסול יעדי פשיעה בכמות שלא נראתה בעבר. אלו הן פעולות שזרעיהן נטמנים היום, ופירותיהן יבשילו בעתיד. השימוש ברצח טרגי ככלי ניגוח פוליטי מיידי הוא דמגוגיה זולה, המתעלמת מהעשייה המערכתית העמוקה ומהשינוי התפיסתי שהוא מוביל.

רעשי רקע פוליטיים: ספין 'הכאוס' ודמון 'הקיצוניות'

שני האיומים האחרונים – התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מתפקידו בוועדה והמשך מיתוגו של השר כקיצוני בעסקת חטופים – הם לא יותר מרעשי רקע שנועדו לחזק את התמונה השלילית הכללית.

העיסוק ב"כאוס" לכאורה ב'עוצמה יהודית' הוא מגוחך. חילוקי דעות פנימיים ושינויים פרסונליים הם חלק אינהרנטי מכל מפלגה דמוקרטית חיה. הצגתם כ"התפרקות" היא ספין שנועד להסיט את הדיון מהמהות – המדיניות – אל הפוליטיקה הקטנה. למעשה, ניתן לראות בכך דווקא סימן לחיוניות, בניגוד למפלגות אחרות בהן שוררת דממת בית קברות ומשמעת ברזל.

באשר לעסקת החטופים, הצגת עמדתו של בן גביר כ"קיצונית" היא עיוות של המושג 'אחריות לאומית'. השר אינו מתנגד להשבת חטופים; הוא מתנגד לעסקה כניעה שתכלול את שחרורם של אלפי מחבלים עם דם על הידיים, עצירת המלחמה, והבטחת שרידותו של חמאס. עמדתו אינה נובעת מאטימות לב, אלא מראייה אסטרטגית ארוכת טווח, המבינה כי עסקה כזו תהיה בכייה לדורות, תזמין את הטבח הבא ותסכן את חייהם של מיליוני אזרחים בעתיד. זוהי עמדה של מנהיגות אחראית, המוכנה לקבל החלטות קשות ולא פופולריות למען ביטחון המדינה, בניגוד לקולות הקוראים לכניעה רגשית וחסרת אחריות.

סיכום: בין חיסול פוליטי לשינוי אמיתי

כאשר מפרקים את קמפיין ההשמצה לגורמיו, מתגלה האמת: אין כאן ביקורת עניינית, אלא מסע חיסול פוליטי מתוזמר. הוא נשען על עד מדינה בעייתי, על כשלים לוגיים, ועל ספינים פוליטיים. זוהי התגובה של הממסד הישן – המשפטי, התקשורתי והביטחוני – לשר שמאיים על הקונספציות הכושלות שלהם ומנסה להוביל שינוי אמיתי.

הציבור ניצב בפני בחירה ברורה: האם להאמין למסך העשן של מקהלת המבקרים, המונעת מאינטרסים ופוחדת משינוי? או האם להסתכל על העובדות, להבין את ההקשר הרחב, ולתמוך בשר שלראשונה מנסה לטפל בבעיות השורש העמוקות של מדינת ישראל – בביטחון האישי, בכאוס בבתי הכלא ובמלחמה הבלתי מתפשרת בטרור. המתקפה הנוכחית אינה סימן לחולשתו של בן גביר, אלא עדות לכך שהוא סוף סוף נוגע בעצבים החשופים של המערכת. וזו, כשלעצמה, הסיבה החשובה ביותר להמשיך ולתמוך בדרכו.