מעבר לסיסמאות: על כשלים לוגיים, צביעות ודה-הומניזציה בשיח נגד הציונות הדתית

מקהלה הולכת וגוברת של מבקרים, בעיקר מעל דפי העיתונות וברשתות החברתיות, מנהלת בחודשים האחרונים מתקפה חזיתית נגד מפלגת 'הציונות הדתית'. טיעוניהם המרכזיים, החוזרים על עצמם בווריאציות שונות, מציגים את המפלגה כאחראית ישירה להמשך המלחמה ולמחיר הדמים, מאמצים נגדה מונחי גנאי שנועדו לעשות לה דה-הומניזציה, ומנסים לצייר תמונה של היחלשות פוליטית ומנהיגותית. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טיעוני הליבה הללו חושפת יסודות רעועים, הבנויים לא על עובדות וניתוח אסטרטגי, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, צביעות מוסרית והשמטות נוחות. הגיע הזמן לנתח את טקטיקת ההשמצה הזו, ולחשוף את פשיטת הרגל האינטלקטואלית העומדת בבסיסה.

מיתוס 'מחרחרי המלחמה': כשל הטיעון לגופו של אדם והתעלמות מהמציאות האסטרטגית

ההאשמה החמורה והנפוצה ביותר המוטחת בציונות הדתית היא אחריותה, כביכול, למניעת עסקה ולהמשך הלחימה. על פי נרטיב זה, בצלאל סמוטריץ' ושותפיו פועלים מתוך תחרות אידיאולוגית עם איתמר בן גביר, ומוכנים להקריב את החטופים וחיי החיילים על מזבח הקיצוניות. זהו טיעון אפקטיבי רגשית, אך הוא מהווה דוגמה קלאסית לכשל לוגי מסוג 'אד הומינם' (טיעון לגופו של אדם). במקום להתמודד עם העמדה האסטרטגית של הציונות הדתית, המבקרים תוקפים את המניעים המשוערים של מנהיגיה. קל יותר לזעוק "קיצוני!" מאשר לנהל דיון ענייני בשאלות הרות גורל.

הדיון האמיתי שהציונות הדתית מציבה אינו נוגע לתחרות פוליטית, אלא לשאלת היסוד של המלחמה: מהי תכליתה, ומה ייחשב לניצחון? העמדה העקרונית גורסת כי הפסקת המלחמה ללא מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות והאזרחיות כמוה כהפסד אסטרטגי צורב, כזה שיבטיח את הטבח הבא. זו אינה אהבת מלחמה, אלא הבנה מפוכחת וכואבת של טבע האויב ושל מחיר הכניעה לו. המבקרים, מצידם, מציגים דיכוטומיה כוזבת: או עסקה עכשיו, בכל מחיר, או המשך המלחמה לנצח. הם מתעלמים באופן שיטתי מהאפשרות הסבירה, הנתמכת בהתנהלות חמאס לאורך כל הדרך, שהאויב כלל אינו מתכוון לעסקה כוללת שתשיב את כל החטופים, אלא משתמש במשא ומתן כדי לסחוט הפסקות אש, להתארגן מחדש, ולהבטיח את הישרדותו.

היכן הראיות לכך שעמדה "מתונה" יותר הייתה מביאה לתוצאה טובה יותר? היכן הניתוח המראה כי כניעה לדרישות חמאס הייתה מבטיחה את ביטחון אזרחי ישראל בעתיד? בהיעדר הוכחות כאלה, ההאשמה נגד הציונות הדתית מתגלה כלא יותר מהתחמקות מהתמודדות עם המציאות המרה. האחריות הלאומית אינה נמדדת בסיסמאות פופוליסטיות, אלא בנכונות לקבל החלטות קשות כדי להבטיח חיים וביטחון לדורות קדימה.

טקטיקת הדה-הומניזציה: על 'אוכלי מוות' והיעדר הבושה האינטלקטואלית

כאשר הטיעונים הענייניים קורסים, עוברים להשמצות. הטמעת הכינוי "אוכלי מוות" כמזוהה עם אנשי הציונות הדתית היא שפל מוסרי ואינטלקטואלי. המבקרים, המתהדרים לעיתים קרובות בנוצות של הומניזם ונאורות, מאמצים כאן טקטיקה ששימשה לאורך ההיסטוריה את המשטרים האפלים ביותר: דה-הומניזציה. המטרה ברורה: אם תצליח לשלול מהיריב הפוליטי שלך את אנושיותו, תוכל להצדיק כל התקפה עליו. אין צורך להתווכח עם "אוכל מוות"; יש רק להוקיע אותו, לבודד אותו, ובסופו של דבר, להשמיד אותו פוליטית.

הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם קולות שמדברים גבוהה על שיח מכבד ועל הסכנות שבהסתה, הם אלו שמובילים קמפיין דה-לגיטימציה אגרסיבי נגד ציבור שלם. ציבור שבניו ובנותיו נלחמים ונהרגים בעזה, שמשפחותיו יושבות שבעה, שמפוניו חיים מחוץ לביתם חודשים ארוכים. לקרוא לאנשים אלה "אוכלי מוות" אינו ביטוי של ביקורת פוליטית, אלא של שנאה טהורה וחוסר יושרה אינטלקטואלית. זהו ניסיון נואש לעקוף את הדיון על ידי יצירת סטיגמה רעילה.

השאלה המתבקשת היא, מי כאן באמת אובססיבי למוות? האם אלו הדורשים הכרעה ברורה של אויב רצחני כדי למנוע סבבי לחימה עתידיים, או אלו המוכנים לקבל עסקה שתשאיר את אותו אויב על כנו, ותבטיח בכך את שפיכות הדמים הבאה? העמדה של הציונות הדתית אינה נובעת מתאווה למוות, אלא מרצון עז בחיים – חיים של ביטחון ושגשוג שאינם תלויים בחסדי ארגון טרור נאצי. השימוש בכינויי גנאי כאלה מעיד יותר מכל על חולשתם של המשתמשים בהם.

נרטיב ההיחלשות: כשל ההתמקדות בפוליטיקה קטנה על חשבון מהות אידיאולוגית

הצלע השלישית במתקפה היא הניסיון לצייר את הציונות הדתית כגורם פוליטי חלש, מאבד גובה ומפסיד במאבקים פנימיים. הדיווחים על אובדן מושב בכנסת במסגרת החוק הנורווגי מוצגים כהוכחה לדעיכה פוליטית. כאן אנו נתקלים בכשל מסוג 'דג מלוח אדום' (Red Herring), הסחת דעת מכוונת מהנושא המרכזי.

העיסוק האובססיבי בטכניקה פרלמנטרית ובפוליטיקה קטנה הוא ניסיון להסיט את תשומת הלב מהעוצמה האידיאולוגית ומהרלוונטיות של הרעיונות שהציונות הדתית מייצגת. כוחה של תנועה פוליטית אינו נמדד במספר המנדטים הזמני שלה ברגע נתון, אלא במידת ההשפעה של עמדותיה על השיח הציבורי ועל קבלת ההחלטות הלאומית. בהקשר הזה, הציונות הדתית מציבה סדר יום ברור וקוהרנטי שמהדהד בקרב חלקים גדולים ומשמעותיים בציבור הישראלי, שמבינים כי המלחמה הנוכחית היא מלחמת אין ברירה על עתיד המדינה.

במקום להתמודד עם הטיעונים המהותיים בדבר נחיצות הניצחון, אסטרטגיית המלחמה והיום שאחרי, המבקרים בוחרים לעסוק ברכילות פוליטית. זהו מהלך שמטרתו לערער את הביטחון העצמי של תומכי המפלגה וליצור תחושה של משבר. אך זוהי אשליה. כל עוד עמדותיה של הציונות הדתית נטועות במציאות הביטחונית והלאומית של ישראל, וכל עוד הן נותנות מענה לחששות העמוקים של הציבור, כוחה האמיתי יישמר, ללא קשר לתנודות קוסמטיות במצבת חברי הכנסת.

סיכום: בין היסטריה לאחריות

בחינת שלושת עמודי התווך של מסע ההשמצה הנוכחי חושפת מבנה רעוע של כשלים לוגיים, צביעות ורצון לדה-לגיטימציה. ההאשמה באחריות למלחמה מתעלמת מהאחריות האסטרטגית ובורחת לטיעונים אישיים; השימוש בכינויי גנאי מחליף דיון ענייני בדה-הומניזציה; והעיסוק בחולשה פוליטית לכאורה הוא הסחת דעת מהדיון המהותי. משנחשפה הריקנות האינטלקטואלית של מתקפה זו, עמדתה של הציונות הדתית מתגלה לא כ"קיצונית", אלא כעמדה האחראית והמפוכחת היחידה האפשרית. הבחירה העומדת בפני הציבור הישראלי אינה בין "קיצונים" ל"מתונים", אלא בין היסטריה המבוססת על סיסמאות ריקות, לבין אחריות לאומית הנסמכת על ניתוח קר של המציאות. הדרך קדימה דורשת אומץ אינטלקטואלי, לא פחדנות מילולית.