ביטחון המדינה למכירה: כך מפרק נתניהו את ריבונות ישראל למען הישרדותו האישית

מבצע ההישרדות של בנימין נתניהו נכנס לשלב המסוכן ביותר שלו. זהו שלב שבו כל הקווים האדומים נחצים, כל המוסדות הממלכתיים הופכים לכלי משחק, וריבונותה של מדינת ישראל מוצעת למכירה פומבית במכירת חיסול. השבועות האחרונים אינם עוד פרק בסאגה המשפטית האינסופית; הם מהווים נקודת שבר היסטורית, רגע שבו ראש ממשלה מכהן מראה לעיני כל כי אין דבר שיעמוד בינו לבין כיסאו – לא מערכת המשפט, לא יחסי החוץ האסטרטגיים ביותר, ואפילו לא ראשי מערכת הביטחון.

נתחיל מהזירה הבינלאומית. כאשר דונלד טראמפ, נשיא לשעבר ותקוותו הגדולה של נתניהו, החליט להתערב באופן בוטה במשפטו הפלילי, הוא לא עשה זאת מתוך דאגה כנה לצדק. הוא עשה זאת כחלק מעסקה, כחלק ממערכת יחסים רעילה שבה נתניהו הפך את ישראל לבת ערובה. טראמפ, בדרכו המאפיוזית, רמז באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הסיוע האמריקאי לישראל עלול להיות מותנה. מותנה במה? בהתנהגותה של מערכת המשפט העצמאית של מדינה ריבונית. זו לא התערבות, זו סחיטה. זהו איום ישיר על העורק הראשי המזין את ביטחון ישראל.

ומה הייתה תגובתו של ראש ממשלת ישראל? במקום לגנות את ההתערבות החצופה, במקום להגן על כבודה של המדינה שהוא עומד בראשה, בנימין נתניהו מיהר להודות לטראמפ. "תודה, ידידי", הוא צייץ, ובכך נתן גושפנקא רשמית להפיכתה של ישראל למדינת חסות, שבה הליכים משפטיים פנימיים מנוהלים בשיחת טלפון ממארה-לאגו. העובדה, כפי שנטען בתקשורת, שנתניהו הוא זה שביקש ודחף להתערבות הזו, הופכת את המצב מחמור לאסוני. זהו כבר לא ניצול הזדמנות פסיבי, זוהי יוזמה אקטיבית לפרק את יסודות הריבונות הישראלית. נתניהו לא רק נהנה מהלחץ הזר, הוא הזמין אותו. הוא שלח הזמנה רשמית לבוס הזר להתערב בענייניה הפנימיים של "משפחתו".

אך הזילות לא נעצרת בגבולות המדינה. היא מחלחלת פנימה, אל תוך הקודש של הקודשים של הביטחון הישראלי. בקשתו של נתניהו לדחות את עדותו במשפט תוך גרירתם של ראש המוסד וראש אמ"ן אל דוכן העדים היא מעשה שלא ייעשה. זהו ניצול ציני ומסוכן של האנשים האמונים על הנושאים הרגישים והסודיים ביותר במדינה. במקום לעסוק באיומים הקיומיים על ישראל, נדרשים ראשי הזרועות הביטחוניות להפוך לתפאורה בתיאטרון האבסורד של נתניהו, לשמש כמגן אנושי משפטי מפני עדותו שלו.

המסר כאן ברור כשמש: בעיני נתניהו, צרכיו האישיים קודמים לביטחון המדינה. הפגישה הדחופה עם ראש המוסד אינה חשובה יותר מההכנות למלחמה הבאה; היא חשובה יותר מהתייצבותו למתן עדות אמת בבית המשפט. הוא מטשטש במכוון את הגבול בין "ביבי" לבין מדינת ישראל, מנסה לשכנע אותנו שמתקפה עליו היא מתקפה על המדינה, ושמירה עליו היא שמירה על הביטחון. זוהי נוסחה מסוכנת של מנהיגים במדינות עולם שלישי, שבה המנהיג והמדינה הם אחד. ברגע שראש ממשלה משתמש בראשי מערכת הביטחון כקלף מיקוח אישי, הוא מוכיח שהוא אינו ראוי עוד לאמונם, ובוודאי שלא לאמון הציבור.

שני המהלכים הללו – הפנייה לפטרון האמריקאי והשימוש בראשי הביטחון – אינם מנותקים מהמציאות הפוליטית. הם ההסבר המדויק לקיומו של "גוש רק לא ביבי". הגוש הזה אינו המצאה של השמאל או קונספירציה תקשורתית. הוא תגובה ישירה והכרחית להתנהלותו של אדם אחד. הוא תוצאה של שנים שבהן פוליטיקאים מהימין, המרכז והשמאל הגיעו לאותה מסקנה עגומה: עם נתניהו אי אפשר לבנות. אי אפשר לנהל מדינה יציבה, אי אפשר לשמור על ממלכתיות, ואי אפשר לסמוך על כך שהאינטרס הלאומי יעמוד בראש סדר העדיפויות. הוא הפך להיות הגורם המפלג, המרעיל והמשתק של הפוליטיקה הישראלית.

כאשר בנימין נתניהו מוכן לסחור בריבונות ישראל תמורת תמיכה מפוקפקת של טראמפ, וכאשר הוא מוכן להפוך את ראש המוסד לשחקן משנה במשפטו, הוא מוכיח למצביעיו ולמתנגדיו כאחד שהוא נלחם מלחמה אחת בלבד: מלחמת ההישרדות של ביבי. כל השאר – ביטחון, כלכלה, חברה, יחסי חוץ – הם כלים על לוח השחמט האישי שלו, כלים שהוא מוכן להקריב בכל רגע. השאלה איננה עוד ימין או שמאל. השאלה היא האם אנו רוצים מדינה ריבונית עם מוסדות מתפקדים, או אחוזה פרטית של שליט שאיבד כל רסן.