אנטומיה של חיסול ממוקד: הפענוח המלא של הקמפיין נגד בן גביר
מבוא: כשההיסטריה מחליפה את העובדות
במכונת התעמולה המשומנת של התקשורת הישראלית, נדמה כי השר איתמר בן גביר הפך למטרה הנוחה ביותר, מוקד לתזמורת של מתקפות שנועדו לצייר אותו כאויב הציבור. בשבועות האחרונים, הקמפיין הזה הגיע לשיא חדש של צביעות והיגיון מעוות. שלוש חזיתות מרכזיות נפתחו נגדו במקביל: פרשת מפקד הכלא לשעבר, סוגיית עסקת החטופים והכאוס הקואליציוני לכאורה. כל אחת מהחזיתות הללו, במבט שטחי, נראית חמורה ומטרידה. אולם, ניתוח קר ושכלתני של העובדות חושף תמונה שונה לחלוטין: לא חקירה עיתונאית אמיצה, אלא מסע ציד פוליטי, המבוסס על סילופים, חצאי אמיתות והיגיון לקוי. הגיע הזמן לפרק את המנגנון הזה לגורמים, לחשוף את הכשלים הלוגיים ולהבין מה באמת עומד מאחורי מסע ההכפשה.
1. מיתוס "ההתערבות הפסולה": נקמתו של הפקיד וצביעותה של המערכת
הסיפור הדרמטי על מפקד הכלא לשעבר, שהוצג כחושף שחיתויות אמיץ, הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למניפולציה התקשורתית. הנרטיב שנבנה בקפידה מציג שר שמתערב באופן "שיטתי ופסול" למען אסירים יהודים, תוך שהוא מערער את המערכת שתחת אחריותו. צילומי מסך מהודרים הודלפו ל-ynet ול-mako, והעתירה לבג"ץ הפכה לכלי ניגוח מרכזי. אך בואו נבחן את הסיפור הזה באופן ביקורתי.
ראשית, יש לשאול את שאלת התזמון והמניע. מדוע קצין בכיר, שבעצמו היה תחת חקירה פלילית בתיק חמור שנסגר (ולא משנה הסיבה – צל כבד עדיין מרחף), בוחר להפוך ל"לוחם צדק" דווקא עכשיו, ודווקא דרך הדלפות מתוזמנות לתקשורת? האם ייתכן שמדובר פחות במאבק על טוהר המידות ויותר בניסיון נקמה של פקיד ממורמר, איש "המשמרת הישנה" של שירות בתי הסוהר, שאינו רגיל לשר שמפקח, שואל שאלות ומעז לאתגר את הסטטוס קוו?
שנית, וזה העיקר, בואו נדבר על מהות ה"התערבות". תפקידו של שר הוא לקבוע מדיניות ולפקח על ביצועה. השר לביטחון לאומי הוא הריבון, לא מנכ"ל כנוע של פקידות השב"ס. במשך שנים, המערכת התרגלה להתנהלות אוטונומית כמעט לחלוטין, שבה תנאיהם של מחבלים רוצחים עם דם על הידיים נחשבים לקדושים, בעוד שאסירים יהודים, גם הקשים שבהם, נדחקים לתחתית סדר העדיפויות. כאשר השר בן גביר דורש לוודא שזכויותיו של אסיר יהודי, כמו עמירם בן אוליאל, נשמרות – זו אינה "התערבות פסולה", זוהי אכיפה של נורמליות. זוהי בדיקה שאין אפליה הפוכה, שבה המערכת, מתוך פחד או הרגל, מעניקה תנאים מועדפים לאויב. ההצגה של בקשה לגיטימית לפיקוח כמשהו שערורייתי חושפת צביעות עמוקה: הדאגה לרוצח מהחמאס היא הומניטריות נאורה, אך הדאגה לרוצח יהודי היא התערבות פסולה. זהו כשל לוגי ואתי שמשרת אג'נדה פוליטית ברורה: לשמר את המערכת הישנה והרקובה ולסכל כל ניסיון לרפורמה אמיתית.
2. כשל "העסקה בכל מחיר": בין אחריות לאומית לסחטנות רגשית
החזית השנייה היא אולי המרושעת מכולן. השר בן גביר, יחד עם השר סמוטריץ', מוצגים כקיצונים חסרי לב המונעים עסקת חטופים ובכך גורמים למותם של חיילים. טורי דעה ארסיים במיוחד, כמו זה שהתפרסם ב"מעריב", אף העזו להשתמש בביטוי "עלילת דם" כדי לתאר את עמדתם. זוהי דמגוגיה זולה ומסוכנת, המציגה דיכוטומיה כוזבת ומרושעת.
הבחירה אינה בין "עסקה" ל"הפקרת החטופים". הבחירה האמיתית היא בין עסקה מסוכנת שתבטיח את סבב הלחימה הבא, לבין עמידה איתנה על יעדי המלחמה – מיטוט החמאס והשבת הביטחון – כתנאי היחיד לשחרור בר קיימא של כל החטופים. השר בן גביר אינו פועל מתוך אכזריות, אלא מתוך זיכרון היסטורי ואחריות לאומית. הוא זוכר היטב את תוצאות עסקת שליט: מאות מחבלים ששוחררו חזרו לרצוח ישראלים. הוא מבין ששחרור אלפי מחבלים נוספים, כולל רוצחי ה-7 באוקטובר, כמוהו כמתן פרס לטרור והזמנה לטבח הבא. חיילינו לא נופלים בגלל התנגדותו של בן גביר לעסקה כניעה, אלא בגלל אכזריותו של האויב שאותו יש להכריע.
הצגתו של בן גביר כאחראי למות חיילים היא ספין ציני המנצל את הכאב הלאומי העצום כדי לקדם אג'נדה פוליטית של כניעה. זוהי סחיטה רגשית המבקשת להשתיק את קול ההיגיון האסטרטגי. בן גביר הוא אולי "המבוגר האחראי" בחדר, זה שמעז לומר את האמת הלא פופולרית: ניצחון במלחמה הוא הדרך היחידה להבטיח שזו תהיה המלחמה האחרונה, ושחטופים נוספים לא יילקחו בעתיד. כל דרך אחרת היא אשליה מסוכנת שאת מחירה נשלם כולנו בדם.
3. אשליית ה"כאוס הקואליציוני": כשפוליטיקה עקרונית מוצגת כדרמה קטנונית
החזית השלישית, והחלשה ביותר, היא הצגת מפלגת 'עוצמה יהודית' כמקור של כאוס וחוסר יציבות. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מהכנסת (תוך שהוא נשאר חבר במפלגה) הוצגה כ"דרמה פוליטית קטנה" הפוגעת במשילות. כאן, המניפולציה היא בהגדרת המונחים. מה שהמבקרים מכנים "כאוס", הוא למעשה ביטוי לפוליטיקה אידיאולוגית ואותנטית.
במשך שנים, הציבור התרגל לפוליטיקאים שהם לא יותר מגומי חותמת של ראש המפלגה, למפלגות שבהן אין דיונים אידיאולוגיים אמיתיים, ולשקט קואליציוני שנקנה במחיר של ויתור על עקרונות והבטחות לבוחר. 'עוצמה יהודית' מציעה מודל אחר. המאבק של ח"כ אלמוג כהן למען הנגב אינו "פוליטיקה קטנה", אלא ייצוג אמיתי של בוחריו. המאבק על הרכב הוועדה לבחירת שופטים אינו "דרמה", אלא מימוש ההבטחה המרכזית של הימין לביצוע רפורמה במערכת המשפט.
מה שנתפס כ"כאוס" הוא למעשה חיוניות דמוקרטית. זוהי מפלגה שבה חבריה מחויבים לערכים ולציבור ששלח אותם, ולא לכיסאולוגיה או לשקט תעשייתי מזויף. הצגת המאבקים העקרוניים הללו כחוסר אחריות היא ניסיון נואל של המערכת הפוליטית הישנה להכפיש כל מי שמעז לסטות מהקודים הציניים שלה. בן גביר ומפלגתו לא מביאים כאוס; הם מביאים פוליטיקה של משמעות, וזה מה שמפחיד כל כך את יריביהם.
סיכום: מעבר למסך העשן
כאשר מקלפים את שכבות התעמולה, מתגלה האמת הפשוטה: המתקפה המשולבת על השר בן גביר אינה מבוססת על דאגה כנה לביטחון המדינה או לטוהר המידות. היא מונעת על ידי פחד. פחדה של פקידות ותיקה מפיקוח; פחדו של מחנה פוליטי שלם מהצבת קו אדום ברור מול הטרור; ופחדה של אליטה ישנה מפוליטיקה חדשה, אידיאולוגית ובלתי מתנצלת. הקמפיין נגד בן גביר הוא מבחנו של הציבור הישראלי: האם ימשיך לצרוך את הנרטיבים הממוחזרים והכוזבים, או שיפקח את עיניו ויראה את המאבק האמיתי המתחולל כאן – בין אלו המנסים בכל כוחם לשמר את סדרי העולם הישן, לבין אלו המנסים, בנחישות וללא מורא, לבנות כאן עתיד בטוח וצודק יותר.