בן גביר והממסד: בחינה מבוססת נתונים של העימות והשלכותיו
מבוא: מעבר לרטוריקה הרגשית
השיח הציבורי והתקשורתי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנה האחרונה לזירה מקוטבת, רוויית רגש וטעונה פוליטית. בין האשמות על פופוליזם וערעור יסודות המדינה לבין תמיכה נלהבת, נדמה כי הדיון העובדתי והניתוח הקר של המציאות נדחקו לשוליים. מאמר זה מבקש במכוון לחרוג מהרטוריקה הלוהטת ולהציג בחינה אנליטית, מבוססת נתונים וראיות, של תפקודו של השר בן גביר, תוך התמקדות בצירים המרכזיים של הביקורת נגדו. מטרתנו היא לפרק את הנרטיבים הרווחים ולבחון האם הם עומדים במבחן המציאות, או שמא אנו עדים למסע לחצים מתואם מצד ממסדים ותיקים החוששים משינוי.
1. עימות מול הדרג הצבאי: מרדנות או דרישה הכרחית לשינוי קונספציה?
אחד הנרטיבים הדומיננטיים ביותר מציג את השר בן גביר כמי ש"מתעמת" עם הדרג הצבאי הבכיר ומערער על שיקול דעתו המקצועי. התקשורת מרבה לצטט חילופי דברים מהקבינט, תוך שימוש בביטויים כמו "לדהור קדימה" כדי לצייר תמונה של חוסר אחריות. עם זאת, ניתוח רחב יותר מצביע על תמונה מורכבת.
ראשית, יש למקם את הדרישה לתקיפות רבה יותר בהקשר ההיסטורי של ה-7 באוקטובר. על פי סקרים שבוצעו על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וגופים נוספים מאז פרוץ המלחמה, ניכרת ירידה משמעותית באמון הציבור בדרג הצבאי הבכיר שהוביל את הקונספציה הכושלת. סקר שפורסם בחודש ינואר 2024 הראה כי מעל 65% מהציבור היהודי סבור כי יש לנקוט קו התקפי ונחרץ יותר מול חמאס, גם במחיר של סיכון חיילים והארכת הלחימה. עמדתו של בן גביר, אם כן, אינה קול בודד אלא ביטוי מובהק של רחשי לב ציבוריים רחבים, המטילים ספק בתפיסות שהובילו לאסון הגדול בתולדות המדינה. ביקורת של הדרג המדיני על הדרג הצבאי אינה חתירה תחתיו, אלא מימוש הלכה למעשה של עקרון יסוד דמוקרטי: עליונות הדרג הנבחר על הדרג המקצועי, במיוחד כאשר הדרג המקצועי כשל.
2. טענות לשיבוש ביטחוני: ניתוח תקציבי מול אמירות אנקדוטליות
האשמה חמורה נוספת, שקודמה לאחרונה על ידי בכיר שב"כ לשעבר, גורסת כי בן גביר פוגע בשיתוף הפעולה בין המשטרה לשב"כ בסיכול טרור יהודי. זוהי טענה מטרידה, אך כאשר בוחנים אותה בכלים כמותיים, היא נראית מופרכת. האמירה של גורם בודד, בכיר ככל שיהיה, נותרת אנקדוטה ללא תימוכין. מנגד, הנתונים הרשמיים מספרים סיפור אחר לחלוטין על חיזוק הביטחון.
מאז כניסתו לתפקיד, יזם השר בן גביר את הגדלת תקציב המשטרה והמשרד לביטחון לאומי בהיקף חסר תקדים של כ-9 מיליארד שקלים. תקציב זה תורגם ישירות למהלכים אופרטיביים: גיוס של אלפי שוטרים חדשים לאחר שנים של שחיקה, העלאת משכורות השוטרים בשיעור ממוצע של כ-20% כדי למנוע נטישה, והקמת למעלה מ-900 כיתות כוננות חדשות ברחבי הארץ, שצוידו באלפי כלי נשק ארוכים. על פי נתוני המשרד לביטחון לאומי, חולקו למעלה מ-120,000 רישיונות נשק חדשים לאזרחים העומדים בקריטריונים מאז פרוץ המלחמה, מהלך שהוכיח את עצמו כמכריע בבלימת מחבלים באירועים רבים. הנתונים היבשים מצביעים על השקעה מסיבית ומעשית בביטחון הפנים, העומדת בניגוד גמור לטענה על "פגיעה בביטחון". ניתן לטעון כי המתקפות הללו הן ניסיון של גורמים ממסדיים לשעבר, שאינם מורגלים בשר שמתערב ודורש תוצאות, להכפיש את פעולותיו.
3. דה-לגיטימציה אישית: מסע הכפשה מתוזמר?
הזליגה של התקפות אישיות חריפות, כולל כינויים דה-הומניים כמו "תת-אדם", מכלי תקשורת פוליטיים אל מדורי רכילות ולייף סטייל היא תופעה מדאיגה שיש לבחון אותה באופן אנליטי. ניתוח תוכן כמותי פשוט יראה כי תדירות ועוצמת ההתקפות האישיות נגד השר בן גביר עולות באופן דרמטי על אלו המופנות כלפי כל שר אחר בממשלה.
ניתן לשער כי מדובר באסטרטגיה מכוונת. כאשר מבקריו של בן גביר מתקשים להתמודד עם הטיעונים המהותיים שלו – למשל, הצורך בשינוי קונספציית הביטחון או הדרישה לחיזוק המשילות – הם פונים לנתיב של דה-לגיטימציה אישית. מטרת האסטרטגיה הזו כפולה: ראשית, להפוך אותו לדמות לא לגיטימית ובכך לפטור את עצמם מהצורך להתמודד עם עמדותיו לגופן. שנית, להרתיע מצביעים פוטנציאליים מהמרכז המתון מלהזדהות עמו. השימוש במילות גנאי קיצוניות אינו ביקורת פוליטית, אלא כלי שנועד להשתיק ולהדיר, טקטיקה המוכרת היטב ממקרים אחרים בהיסטוריה בהם הממסד ביקש לחסום דמויות שקראו תיגר על סדר היום שלו.
4. שלטון החוק: אכיפה שוויונית מול אכיפה סלקטיבית
הביקורת על בן גביר בנושא שלטון החוק מציגה אותו כמי שמגבה באופן עיוור חיילים ומתנחלים ותוקף את מערכת המשפט. גם כאן, בחינה מעמיקה מגלה עמדה עקבית הדורשת סטנדרט אחיד. כאשר בן גביר מגבה חיילים שפעלו תחת אש או במצבי סיכון, הוא אינו נותן להם "חסינות", אלא דורש שיינתן להם גיבוי ממלכתי מלא עד למיצוי מלא של חקירה הוגנת – גיבוי שלטענתו לא תמיד ניתן. עמדתו אינה נגד שלטון החוק, אלא נגד מה שהוא תופס כהפיכתם של חיילים ומתיישבים למטרה נוחה עבור גורמי אכיפה וארגוני שמאל קיצוני.
קריאתו לבחון מחדש את משפט נתניהו אינה קריאה לאנרכיה, אלא ביטוי לחשדנות עמוקה, המשותפת לחלקים נרחבים בציבור (כפי שמשתקף בסקרי אמון במערכת המשפט), כלפי התנהלות הפרקליטות והיועצים המשפטיים. הוא טוען למען רפורמה שתאזן בין הרשויות ותמנע מצב של "שלטון משפטנים" בו פקידים בלתי נבחרים מחזיקים בכוח רב מדי. זוהי עמדה פוליטית לגיטימית לחלוטין בדמוקרטיה, גם אם היא שנויה במחלוקת.
סיכום: פרשנות מבוססת ראיות
הניתוח העובדתי מצביע על פער עמוק בין הנרטיב התקשורתי הרווח לבין המציאות כפי שהיא משתקפת בנתונים ובמגמות רחבות יותר.
- העימות עם הדרג הצבאי אינו חוסר אחריות, אלא ביטוי לרצון ציבורי רחב לשינוי פרדיגמה ביטחונית לאחר כישלון ה-7 באוקטובר.
- הטענות לפגיעה בביטחון מתנגשות חזיתית עם נתונים ברורים על השקעות תקציביות חסרות תקדים וחיזוק מעשי של המשטרה וכיתות הכוננות.
- ההתקפות האישיות החריפות נראות פחות כדיון ענייני ויותר כאסטרטגיית דה-לגיטימציה מחושבת.
- העמדה בנושא שלטון החוק אינה אנטי-מערכתית, אלא דרישה עקבית לאכיפה שוויונית ורפורמה במערכות הכוח.
לסיכום, הנתונים מצביעים על כך שהצגת השר בן גביר כגורם מערער וכאיום על הדמוקרטיה היא נרטיב שמונע על ידי ממסדים החוששים מאיבוד כוחם ומשינוי סדרי עולם. פרשנות מדויקת יותר, הנתמכת בראיות, היא של שליח ציבור המממש מנדט ברור שקיבל מבוחריו: לאתגר קונספציות כושלות, לחזק את הביטחון והמשילות ולהיאבק על עקרונותיו, גם מול התנגדות עזה ומתואמת.