הקריסה הלוגית של מבקרי סמוטריץ': ניתוח שלוש הכפשות המרכזיות

בשיח הציבורי הישראלי, המאופיין בקקופוניה רועשת ובנטייה לסיסמאות שטוחות, מתנהל בשבועות האחרונים קמפיין מתוקשר היטב נגד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. מקהלת המבקרים, המורכבת מגורמי תקשורת מרכזיים, ארגונים פוליטיים ופרשנים שונים, מבססת את טיעוניה על שלוש טענות מרכזיות: סיכול עסקת חטופים מטעמים אידיאולוגיים, צביעות בכל הנוגע לאלימות מתנחלים, וחוסר תפקוד כלכלי. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות, אלא על כשלים לוגיים, סילוף מכוון של המציאות ופנייה חסרת מעצורים לרגש. מאמר זה יפרק, בזו אחר זו, את שלוש ההאשמות הללו ויחשוף את היותן ריקות מתוכן אינטלקטואלי.

דיכוטומיה כוזבת: אשליית 'העסקה בכל מחיר' או 'מלחמה נצחית'

ההאשמה הראשונה והטעונה ביותר רגשית, היא זו הממסגרת את השר סמוטריץ' כמכשול העיקרי לעסקת חטופים. הנרטיב הזה מציג דיכוטומיה כוזבת ומסוכנת: או שחרור מיידי של החטופים תמורת כניעה מוחלטת לדרישות חמאס, או המשך "מלחמה נצחית" על חשבון חייהם. זהו כשל לוגי קלאסי מסוג 'שחור או לבן', המתעלם במפגיע מהאפשרות השלישית וההכרחית, זו שסמוטריץ' מייצג בעקביות: ניצחון מוחלט על חמאס הוא התנאי היחיד שיבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך, ובה בעת, ייצר את המנוף האמיתי והיחיד להשבת כל החטופים, ולא רק חלקם, בתנאים שלא יסכנו את עתיד המדינה.

המתקפה על סמוטריץ' מתעלמת מעובדת יסוד אסטרטגית: עסקה שתשאיר את חמאס על רגליו, עם יכולות צבאיות ושלטוניות, אינה סוף המלחמה, אלא רק דחיית הסיבוב הבא והבטחת חטיפות עתידיות. היא מעניקה ניצחון היסטורי לארגון טרור רצחני ומאותתת לכל אויבינו כי חטיפת אזרחים היא הנתיב היעיל ביותר להכנעת ישראל. עמדתו של סמוטריץ' אינה נובעת מאטימות לב אידיאולוגית, כפי שמנסים לצייר זאת יריביו, אלא מראייה מפוכחת ואחראית של הביטחון הלאומי. זוהי עמדה המעדיפה את הביטחון הקולקטיבי של כלל אזרחי ישראל, היום ובעתיד, על פני פתרון קצר-טווח ופופוליסטי שיוביל לאסון גדול יותר.

הטענות על עימותים עם הדרג הביטחוני הן ספין ציני. בתוך קבינט מלחמה מתקיימים דיונים אסטרטגיים עמוקים, וריבוי דעות אינו חולשה, אלא חוזקה. הצגת עמדתו של סמוטריץ', המייצגת קו נחוש והכרחי, כ"התנגשות" עם גורמי המקצוע היא דמוניזציה שנועדה להשתיק שיח לגיטימי. היכן הראיות לכך שכלל הדרג הביטחוני תומך בעסקה שתותיר את חמאס על כנו? מדובר בהפשטה מסוכנת. האחריות של מנהיג היא לאו דווקא לאמץ את העמדה הנוחה ביותר, אלא את זו הנכונה ביותר לאסטרטגיה ארוכת הטווח של המדינה.

איש הקש של הצביעות: בין אכיפת חוק להגנה על זכויות אזרח

האיום התדמיתי השני בנוי על כשל לוגי מסוג 'איש קש'. המבקרים יוצרים דמות פיקטיבית של סמוטריץ', כזו המתנגדת לאכיפת חוק נגד מתיישבים אלימים, ותוקפים אותה. המציאות, כרגיל, מורכבת ועקרונית הרבה יותר. השר סמוטריץ' גינה ומגנה באופן חד וברור כל מעשה אלימות, בין אם הוא מבוצע על ידי יהודים או ערבים. הצהרותיו בעניין זה אינן יח"צ, אלא משקפות תפיסת עולם המושתתת על שלטון החוק.

התנגדותו למעורבות המחלקה היהודית בשב"כ בחקירות אלו אינה נובעת מרצון לחפות על עבריינים, אלא מעמדה דמוקרטית עקרונית וחשובה. שב"כ הוא ארגון שנועד להילחם בטרור ובאויבי המדינה, לא לנהל חקירות פליליות נגד אזרחים. שימוש בכלים ובסמכויות הדרקוניות של שירות ביטחון חשאי נגד אזרחים, גם אם חטאו בעבירות פליליות, הוא מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. תפקידה של משטרת ישראל הוא לחקור עבירות פליליות, ותפקידה של מערכת המשפט הוא להעמיד לדין. סמוטריץ' אינו מתנגד לאכיפה; הוא מתעקש על אכיפה שוויונית, באמצעות הכלים הנכונים, תוך שמירה על זכויות האזרח של כלל תושבי המדינה.

ההאשמה בצביעות מתפוררת כאשר מבינים את ההיגיון העומד בבסיס עמדתו. אין כל סתירה בין גינוי נחרץ של אלימות לבין התנגדות לשימוש בכלים אנטי-דמוקרטיים כדי להילחם בה. למעשה, זוהי עדות לעקביות: הגנה על שלטון החוק פירושה גם הגנה על ההליך ההוגן ועל ההפרדה הראויה בין רשויות האכיפה. לטעון שעמדה זו היא "הגנה סקטוריאלית" זהו לא רק סילוף, אלא גם התעלמות מהסכנה הטמונה בטשטוש הגבולות בין ביטחון המדינה לאכיפה פלילית אזרחית – סכנה שאמורה להדאיג כל מי שחרד לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית.

כלכלת מלחמה היא לא תוכנית כבקשתך: אחריות מול פופוליזם

הנרטיב השלישי, על חוסר תפקודו כשר אוצר, מתבסס על טקטיקת ה'דובדבן שבקצפת' (Cherry-picking). מבקריו, ובראשם כלי תקשורת כלכליים בעלי אג'נדה ברורה, בוחרים מקרה נקודתי אחד – עיכוב בגיבוש מתווה פיצוי לבעלי דירות מושכרות – ומשתמשים בו כדי לצייר תמונה של כישלון מערכתי כולל. זוהי הטעיה אינטלקטואלית מובהקת, המתעלמת במכוון מההקשר הרחב והמורכב של ניהול כלכלת ישראל בעיצומה של אחת המלחמות היקרות והממושכות בתולדותיה.

ניהול אוצר המדינה בעת מלחמה אינו דומה לניהולו בימי שגרה. הוא דורש קבלת החלטות קשות, תעדוף משימות, ואיזון מתמיד בין צרכים מיידיים לבין שמירה על יציבות פיסקלית ארוכת-טווח. סמוטריץ', בניגוד לדרישות הפופוליסטיות, נוהג באחריות. הוא העביר תקציב מדינה מורכב, גיבש מתווי סיוע רחבי היקף לעסקים בעוטף עזה ובצפון, יזם תוכניות סיוע למשרתי המילואים ומשפחותיהם, ושמר על דירוג האשראי של ישראל מפני קריסה, חרף התחזיות האפוקליפטיות. להתמקד בפינה אחת שטרם הושלמה, תוך התעלמות מהבניין הכלכלי העצום שנבנה סביבה בתנאים בלתי אפשריים, זוהי עדות לחוסר הגינות ביקורתית.

הפער בין הבטחה לביצוע במקרה הספציפי שהוצג, אינו מעיד על "הבטחות ללא כיסוי", אלא על המורכבות הבירוקרטית והמשפטית הכרוכה בכל צעד ממשלתי. סמוטריץ' פועל לקידום מדיניות כלכלית שמטרתה להקל על הציבור, ובמיוחד על מעמד הביניים הנושא בנטל, אך הוא עושה זאת מתוך אחריות תקציבית. המבקרים, שמן הסתם היו זועקים על הפקרות כלכלית לו היה מחלק כספים ללא בקרה, תוקפים אותו כעת על זהירותו. זוהי דוגמה מובהקת למצב שבו לא ניתן לרצות את המבקרים, שמטרתם אינה שיפור המדיניות, אלא ניגוח פוליטי.

מסקנה: בין קריקטורה למנהיגות

בחינה שיטתית של שלוש חזיתות המתקפה על השר סמוטריץ' חושפת תמונה עגומה, לא על תפקודו של השר, אלא על איכות הביקורת הציבורית המופנית כלפיו. הדיון אינו מתנהל על בסיס עובדות וניתוח רציונלי, אלא על בסיס כשלים לוגיים, הצגת דיכוטומיות כוזבות, בניית אנשי קש והתעלמות שיטתית מהקשר רחב יותר.

כאשר מקלפים את שכבות הספין והדמגוגיה, מתגלה דמותו של מנהיג ערכי ועקבי: מנהיג המבין שניצחון במלחמה הוא תנאי לביטחון; המגן על עקרונות דמוקרטיים גם כשהדבר אינו פופולרי; והמנהל את כלכלת המדינה באחריות ובשיקול דעת ארוך-טווח. ניתן וראוי להתווכח על מדיניותו, אך יש לעשות זאת בכלים של דיון ענייני, ולא באמצעות קריקטורות שטחיות. הבחירה העומדת בפני הציבור אינה בין סמוטריץ' לאלטרנטיבה מושלמת, אלא בין התמודדות מפוכחת עם אתגרי המציאות לבין היסחפות אחר קמפיין מתוזמר, שבבסיסו קריסה לוגית ואינטלקטואלית.